דילוג לתוכן העיקרי
פינוי הריסות בניין אל-קמר. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 29.5.19
תפריט
נושאים

בעלי עסקים ודיירים בבניינים שהופצצו ברצועה בסבב האחרון מספרים על חורבן חייהם

בחודש יוני פרסמנו תחקיר על סבב הלחימה שהתנהל בתחילת חודש מאי בין ישראל לארגונים החמושים ברצועה ועל ההרג והפציעה של אזרחים בתקיפות שישראל ביצעה. היום מפרסם בצלם תחקיר נוסף העוסק בשני בניינים שהותקפו ונהרסו לאחר שהצבא הקציב ליושביהם דקות ספורות להתפנות ובנזק העצום שנגרם לאזרחים שניהלו בהם עסקים או גרו בהם.

לפי נתוני האו"ם במסגרת סבב לחימה זה הצבא הרס בהפצצות ברצועה 100 יחידות, בהן 33 יחידות מגורים שנהרסו לחלוטין, ו-30 יחידות, בהן 19 יחידות מגורים, שנפגעו באורח קשה – בסך הכול 52 יחידות מגורים ו-52 משפחות שנותרו ללא קורת גג, בהן 327 אנשים, 65 מהם ילדים בני פחות מחמש. כ-700 יחידות דיור נוספות נפגעו.

הפצצות אלה, בדומה לאלה שביצעה ישראל במהלך "צוק איתן", שהותירו עד היום כ-2,300 משפחות, בהן כ-13,000 בני אדם ללא בית משלהן, נעשו תוך הסתמכות על פרשנות שגויה משפטית ומעוותת מוסרית של המשפט הבינלאומי. ואולם למרות זאת, גם הפעם ישראל לא תידרש לשלם בגין מדיניות ההפצצות ברצועה מחיר כלשהו. ישראל, כדרכה, מתנערת לחלוטין מאחריותה לחורבן ולזוועה שהיא מותירה ברצועה בכל סבב לחימה מחדש.

בעדויות שגבתה תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד תיארו יושבי הבניינים את רגעי האימה בהם נאלצו להתפנות בהתרעה של דקות ספורות ואת החורבן שנגרם לחייהם.

חורבות בניין אל-ח'זנדאר שהופצץ על-ידי ישראל ב-4.5.19. צילום: אמג'ד ג'בר

בניין אל-ח'זנדאר, העיר עזה, 4.5.19

ביום שבת, 4.5.19, בסביבות השעה 21:00, הודיע הצבא לשכניו של בניין אל-ח'זנדאר בן שבע הקומות בשכונת רימאל שבמערב העיר עזה כי הוא עומד להפציץ אותו ועל דייריו להתפנות. בשעה 21:30, תקפו כלי טיס של חיל האוויר את הבניין. לטענת הצבא שכנו בבניין משרדים של חמאס ששימשו את מנגנון מטה הגדה של חמאס והג'יהאד האסלאמי. מתחקיר בצלם עולה כי הבניין היה בבעלותם של ארבעה אחים ממשפחת אל-ח'זנדאר וכלל שמונה דירות מגורים ריקות שיועדו לבניהם של האחים, משרדים של עמותות שונות ושל הג'יהאד האיסלאמי, וארבע חנויות בקומותיו התחתונות.

מחמוד א-נח'אלה בחנותו החלופית. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 11.6.19

מחמוד א-נח'אלה, בן 29, תושב עזה נשוי, שכר בשלוש השנים האחרונות חללים בשתי הקומות התחתונות של הבניין שבהם ניהל חנות לבגדי נשים. בעדות שמסר ב-11.6.19 סיפר:

ב-4.5.19, קצת לפני השעה 21:00, סגרתי את העסק ונכנסתי לחנות הנעליים שלידי. שמענו מהומה בכביש. שכנים מבית אל-חוסרי הסמוך צעקו ואמרו לנו שהצבא התקשר אליהם והודיע שהוא עומד להפציץ את בניין אל-ח'זנדאר, הבניין שלנו, ויש לנו חמש דקות להתפנות. יצאנו מהר מהבניין ונעמדנו במרחק של בערך מאה מטרים בערך ממנו.

ראינו מל"ט משגר שני טילים קטנים כדי שהאנשים יתפנו מהבניין. אחרי כמה דקות טיל נוסף נורה על הכביש שליד הבניין. ניסיתי לחזור לעסק שלי כדי להוציא ממנו את הסחורה אבל אנשים ואנשי הביטחון שהיו שם לא אפשרו לי.

בשעה 21:30 הפציצו את הבניין עם שני טילים והוא הפך לערימת הריסות.

הרגשתי שאני עומד לחטוף שבץ. לא האמנתי למה שאני רואה. הפסדתי את העסק והסחורות שהיו בחנות – בקומה השנייה הייתה סחורה מטורקיה בשווי של 50,000 דולר בערך שקיבלתי לפני בערך שבוע. תכננתי למכור אותה במהלך חודש הרמדאן והחג.

אני לא יודע למה הצבא הישראלי פגע בנו בצורה ברברית כזו. אני לא משתייך לאף פלג או ארגון ברצועת עזה. אני צעיר עצמאי שעובד בשביל העתיד שלי ושל אשתי ושל אבא שלי, שהשקיע בעסק ועוזר לנו בפרנסה. איבדתי את כל מה שהיה לי. כל העבודה שהשקעתי ירדה לטמיון מול העיניים שלי. במה אני אשם? העתיד שלי הפך שחור.

אחרי ההפצצה רציתי לעזוב את עזה, אבל אבא שלי הכריח אותי לחזור לעבודה. חייבים לחיות. החלטנו לפתוח חנות אחרת ליד בניין אל-ח'זנדאר. שכרנו שטח קטן יותר והוצאנו אלפי שקלים על השכירות ועל סחורה חדשה. לוויתי את הכסף מחברים וקרובי משפחה כדי לעמוד שוב על הרגליים.

אין לי חשק לעבוד. החנות שהופצצה נמצאת במרחק של 50 מטרים ממני, והכל נמצא מתחת להריסות. בינתיים לא הצלחתי לחלץ משם כלום. כל לילה יש לי סיוטים בגלל העסק והכסף שאיבדתי. זה היה בדיוק לפני עיד אל-פיטר, תקופה שאמורה להיות הכי רווחית עבור הסוחרים ומוכרי הבגדים ברצועת עזה. עד עכשיו לא קיבלתי פיצוי ממשרד התעסוקה והכלכלה. כאילו אף אחד לא מרגיש את האסון שנחת עלינו.

אני ואשתי רוצים לעזוב את הרצועה ולעבור למקום שבו נוכל לבנות חיים טובים ולמצוא פרנסה וליהנות מזכויות מינימאליות, מקום שיש בו עתיד. אני לא מרגיש שאני בן אדם. איבדתי תקווה אחרי הריסת העסק שלי. הצבא הישראלי הרס לנו את החיים ולא השאיר לנו כלום.

דיאא אל-ח'זנדאר. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 19.5.19

דיאא אל-ח'זנדאר, רופא בפנסיה בן 66, נשוי ואב לשלושה, אחד מבעלי הבניין, סיפר בעדות שמסר ב-19.5.19:

ב-4.5.19, בשעה 21:30, הייתי בבית שלי בשכונת רימאל כשנודע לי משכנים של הבניין שבבעלותנו שהוא ספג שני טילי אזהרה ושאחרי בערך 20 דקות מטוסי קרב ישראלים הפציצו את הבניין והפכו אותו לערימת הריסות. לא קיבלנו שום טלפון אזהרה מהצבא. אני לא יודע למה הפציצו אותו בצורה ברברית כזו. זה לא מתקן צבאי.

אני והאחים שלי בנינו את הבניין הזה והשקענו בו את כל החסכונות שלנו כדי שהוא יהיה מקור הכנסה בשבילנו וכדי שיהיו דירות לילדים שלנו אחרי שיתחתנו. תוך דקות ספורות הם קברו את כל מה שהשקענו. החיים שלי התהפכו, התקוות שלי התנפצו והעתיד שלי נהיה חשוך. הבניין היה מקור תקווה ופרנסה לנו ולבנים שלנו. הם סוגרים עלינו באמצעות המצור היבשתי, באוויר ובים.

זאת לא פעם הראשונה שישראל פוגעת במשפחה שלנו. בשנת 2008 דחפורים ישראליים הרסו את הבית שלי באזור בית לאהיא בצפון הרצועה. זה היה בית בן שתי קומות בשטח של 180 מ"ר. מאז אנחנו גרים בבתים שכורים. הם הרסו בדחפורים גם את מפעל המרצפות שלי ושל האחים שלי באזור נחל עוז, מזרחית לעיר עזה. עכשיו הרסו לנו גם את הבניין. אני אדם רגיל מהשורה, רופא, ולא שייך לשום מפלגה.

פלסטינים אוכלים את ארוחת שבירת הצום ליד חוברות בניין אל-קמר שהופצץ על-ידי ישראל ב-5.5.19. צילום: איבראהים אבו מוסטפא, רויטרס, 18.5.19

בניין אל-קמר, העיר עזה, 5.5.19

ביום ראשון, 5.5.19, בסביבות השעה 17:00, הודיע הצבא לתושבי בניין "אל-קמר" בשכונת תל אל-הווא שבמערב העיר עזה כי בקרוב הוא עומד לתקוף את הבניין וכי עליהם להתפנות ממנו. כמה דקות לאחר מכן, ולפני שכל הדיירים הספיקו להתפנות, ירה כלי טיס "טיל אזהרה" על הבניין. לאחר שהדיירים התפנו נורו לעבר הבניין וסביבתו כמה "טילי אזהרה" נוספים. כחצי שעה מאוחר יותר, בסביבות השעה 17:30 הופצץ הבניין באמצעות כמה טילי תקיפה ונהרס כליל.

לטענת הצבא, כפי שפורסמה בכלי התקשורת, חמאס חפר מנהרות מתחת לבניין. מתחקיר בצלם עולה כי הבניין בן שבע הקומות כלל ארבע חנויות בקומת הקרקע, משרד של עמותת סיוע של הג'יהאד האיסלאמי ו-21 דירות, בהן גרו 7 משפחות המונות 55 נפשות, מתוכן 23 קטינים. כולן נותרו ללא קורת גג.

ח'מיס זאידה, בן 53, פקיד במשרד התחבורה, נשוי לשתי נשים ואב ל-12, גר בקומה הראשונה בבניין יחד עם שבעה מילדיו, בני 26-3, בדירה בשטח של 250 מ"ר. בעדות שמסר ב-22.5.19 סיפר:

ח'מיס זאידה. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 29.5.19

ביום ראשון, בשעה 16:45 התקשרו אליי לטלפון הנייד ממספר חסוי. האיש בצד השני שאל אם הוא מדבר עם ח'מיס זאידה. עניתי שכן ושאלתי עם מי יש לי הכבוד לדבר, והוא אמר שהוא מהמודיעין הישראלי. הוא אמר: "מול הבית שלך יש בית ספר יסודי. האם יש שם כרגע ילדים?". אמרתי לו: "היום חופש, אין שם אף אחד". הוא אמר: "אתה צריך להודיע לתושבי המגדל שעליהם להתפנות בתוך 5 דקות, אנחנו רוצים להפציץ אותו. אני אתקשר אליך שוב בעוד 5 דקות".

אני, שתי הנשים שלי והילדים שלנו ברחנו והודענו לכל הדיירים שהצבא הולך להפציץ את המגדל. הייתה היסטריה מוחלטת. יצאנו החוצה יחפים, לא לקחנו איתנו שום דבר מהבית. עליתי לקומות העליונות ומצאתי שם אישה שהייתה משותקת מרוב פחד. אחד הילדים שלי, עאמר, בן 24, לקח אותה על הכתפיים והוריד אותה לרחוב. אחר כך הוא המשיך לבדוק את הבניין ואפילו עלה לגג וצעק לאנשים בכל הכוח, עד שהוא היה בטוח שכל התושבים עזבו את המגדל.

בזמן שדיירים עדיין ירדו למטה פגע בבניין טיל אזהרה. אחרי שכולם התפנו מל"טים ירו עליו עוד כמה טילים. התחלתי לצעוק לאנשים שעמדו בחוץ: "לכו אחורה!". פחדתי שהם ייפגעו והייתי במצב של התמוטטות עצבים. אחר-כך התקשרו אליי שוב מהמודיעין הישראלי ושאלו אם הבניין פונה לגמרי מתושבים. עניתי שכן.

בערך בשעה 17:30 כמה טילים פגעו בבניין. הוא התמוטט לחלוטין, נשארה רק ערימה של חול. ביחד עם הבניין איבדתי גם את החיוך ואת שמחת החיים שלי. לא הספקתי לקחת ממנו כלום. גם הבן שלי שהתחתן לא מזמן וגר יחד איתי, איבד את כל הרכוש שלו.

עמדנו מחוץ לבניין. יותר מאוחר ניגשתי יחד עם הנשים והילדים שלי לחורבות שנשארו ממנו. ניסיתי להיפרד מהבית שבו השקעתי את החיים שלי. חשבנו לעבור לגור אצל אחיה של אשתי, אבל בסוף שכן שגר ליד הבניין שהופצץ פתח בפנינו את הבית שלו. עברנו לשם עוד באותו יום. כולנו במצב נפשי קשה. אנחנו כל הזמן בוכים על הבית שאיבדנו. תמיד נזכור את הבית שהיה לנו. שלמתי על הדירה בערך 50 אלף דולר בתשלומים חודשיים, והוצאתי עוד הרבה כסף על השיפוץ שלה. חיינו הרבה זמן בצמצום כדי שנוכל לשפץ.

הבניין שלנו הופצץ בלי שום סיבה. הייתה בו באמת עמותה של הג'יהאד האיסלאמי – הקרן לסיוע ותמיכה - אבל זה סתם ארגון שסייע לסטודנטים באוניברסיטאות. אם זו הייתה הסיבה להפצצה הם היו יכולים להפציץ רק את הקומות הרלוונטיות ולא את כל הבניין. אנחנו הרי חפים מפשע.

ר'אדה אל-וכיל, עקרת בית בת 30, נשואה ואם לשלושה, גרה עם משפחתה בשכירות במשך כשלוש שנים בדירה בקומה החמישית בבניין. בדירה שממול גרו הוריה וארבעה מאחיה. בעדות שמסרה ב-28.5.19 סיפרה:

בשעה 16:45 הייתי בבית עם הילדים, בלי בעלי תאמר. אחותי שד'א, בת 16, הגיעה אלינו הביתה כשהיא צועקת "הפצצה, הפצצה". לא הבנתי למה היא מתכוונת. חשבתי שאולי מישהו מהמשפחה נפגע באיזו הפצצה. רק אחרי כמה זמן הבנתי שעומדים להפציץ את המגדל. לקחתי את הבן שלי, מוחמד, בן שנה וחצי, על הידיים, וניסיתי להתקשר לתאמר, אבל הוא לא ענה. בינתיים, בלי ששמתי לב, האחיות שלי כבר לקחו את שני הילדים האחרים שלי, עלאא, בן 7 חודשים ויאמן, בן 6 ויצאו. התחלתי לצעוק ולחפש את הילדים. בינתיים בעלי חזר אליי בטלפון. סיפרתי לו בצעקות ובבהלה שעומדים להפציץ את המגדל ואני לא יודעת איפה הילדים שלנו. הייתי מבועתת. נכנסתי לשכנים ושאלתי אותם איפה הילדים. מרוב פחד אני לא קלטתי אפילו שאת מוחמד אני מחזיקה.

אמא שלי הגיעה ולקחה ממני את מוחמד, ואני חיכיתי בדירה לבעלי יחד עם אחי מוסטפא. כשבעלי הגיע הסתכלתי פעם אחרונה על הדירה שלי בעצב - וירדנו. כל הדיירים היו בחדר המדרגות, וכולם צעקו בקולי קולות.

כשהיינו עדיין בבניין פגע בו טיל אזהרה. ירדתי לרחוב, וכל השכנים היו שם. לא ראיתי אף אחד מהמשפחה שלי – לא את ההורים שלי ולא את הילדים שלי. פחדתי שהם נשארו בבניין ושהוא יופצץ כשהם עדיין בתוכו. המשכתי לחפש את הילדים שלי עד שמצאתי אותם. כולם היו עם ההורים שלי. הם היו מבוהלים, צועקים ובוכים, יחפים ובבגדים תחתונים.

המשפחה של בעלי הגיעו ולקחו אותנו אליהם הביתה. בכיתי בהיסטריה. קיוויתי שההפצצה תפגע רק בקומה או דירה אחת, אבל כששמעתי את ההפצצה הבנתי שהמגדל כולו נהרס. התקשרתי לתאמר, שנשאר ליד הבניין והוא אמר לי שהמגדל באמת הופצץ לגמרי. הייתי בהלם. עשר דקות רק ישבתי ושתקתי. כולם ניסו לדבר איתי ואני רק שתקתי. לא הבנתי מה קרה, עד עכשיו אני לא מבינה למה הפציצו את הבית שלי ואת הבניין שבו גרתי.

יצאתי משם מבלי לקחת איתי כלום חוץ מהפלאפון שלי. השארתי את הרהיטים היקרים, את הבגדים שלי, של בעלי ושל הילדים, את הצעצועים של הילדים, את המסמכים המזהים שלנו, ואפילו את התמונות - תמונות של הילדים שלי, של החתונה שלנו. כל הזכרונות שלנו נקברו מתחת להריסות הבניין. נשארתי בלי כלום, חוץ מהבגדים שהיו על הגוף שלנו.

נשארנו עשרה ימים בבית של ההורים של בעלי. זה היה קשה, בחדר קטן וצפוף. אחר-כך עברנו לבית ששכרו ההורים שלי, שגם הדירה שלהם נהרסה. חשבתי שנשכור דירה משלנו אבל המצב הכלכלי שלנו קשה מאוד. בעלי מובטל ודמי השכירות גבוהים מאוד, לפחות פי שתיים ממה ששילמנו בבניין שהופצץ.

הילדים שלנו במצב נפשי רע מאוד. יאמן לא הלך לבית הספר מאז ההפצצה. בלילות יש להם סיוטים והשינה שלהם מקוטעת. יאמן כל הזמן מדבר על הצעצועים שלו ועל החדר שלו. עברו עליהם שבועיים של בהלה. לא היה הרבה אוכל. וכל הזמן עלה להם החום. מוחמד נהיה תוקפני מאוד. הוא כל הזמן מרביץ לאחים שלו, שובר את הצעצועים ובוכה וצועק. איבדנו המון. על הזכרונות שהיו לנו בבית אי אפשר לפצות. החוויה של הפינוי המבהיל, של החרדה והצעקות, הייתה איומה ונוראה. אינשאללה לא נחווה אותה שוב.

דחפורים מפנים את הריסות בניין אל-קמר. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 29.5.19

איעתימאד אבו עיישה, בת 58, נשואה ואם לשבעה, חלקה יחד עם בעלה דירה שכורה בקומה השנייה של הבניין עם שלושה מבניה ומשפחותיהם, בהם ארבעת נכדיה ונכדותיה, בני 4 עד 8. בעדות שמסרה ב-18.5.19 סיפרה:

איעתימאד אבו עיישה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 28.5.19

ביום ראשון, בערך בשעה 16:45 היינו כולנו בבית. פתאום שמענו צעקות בבניין. שאלתי את הבן שלי כאד'ים, בן 41, "מה קורה? כנראה יש הפצצה". פתאום השכנים צעקו לנו "צאו מהבית. רדו, הצבא הישראלי מתכוון להפציץ את הבניין". נכנסתי לפאניקה. לא ידעתי מה לעשות. כולנו נבהלנו מאוד והכלות שלי היו בהלם. הילדים התחילו לצרוח. יצאנו מיד, עם בגדים של בית, שלא מקובל להסתובב בהם בחוץ. הכלות שלי מיד התכסו בבגדי התפילה. את הנעליים נעלנו תוך כדי ירידה במדרגות. הבן שלי נאאיל ירד עם הבנות הקטנות שלו והן בכו וצעקו כל הדרך למטה. אני הייתי צריכה עזרה במדרגות כי עברתי השתלת שריר ברגל ימין.

כשירדנו חשבתי שבטח הם רוצים להפציץ רק דירה מסויימת בבניין. לא חשבתי שהם יפציצו את המגדל כולו. מצאתי את כל הדיירים ברחוב, בוכים וצועקים ליד הבניין. ירו על הבניין כמה טילי אזהרה.

עזבתי את בעלי והבנים שלי והלכתי עם הכלות והנכדים שלי לבית של חבר של הבן שלי. כעבור 20 דקות בערך הבניין הופצץ. נאאיל התקשר אליי ואמר לי שהבניין כולו הופצץ. בכיתי כל כך על הבית, נשבר לי הלב, למרות שהוא לא היה בבעלותי. זה הבית שלי, קורת הגג שמעל הראש שלי ושל משפחתי. עכשיו אני והילדים והנכדים שלי הפכנו לחסרי בית.

גרנו עשרה ימים בערך אצל חבר של הבן שלי ואז מצאנו דירה אחרת בשכירות ועברנו אליה. זה בית לא מרוהט, אין מיטות או מכשירי חשמל, ואפילו אין לנו כלי מטבח. קודם גרנו בדירה מרווחת מאוד, 250 מ"ר. היא הספיקה בנוחות למשפחה בת 11 נפשות. שילמנו הרבה כסף על הריהוט ונאלצנו לעזוב הכול ולא לקחת כלום. הכול הפך להריסות.

עכשיו כולנו ישנים על הרצפה, על מזרנים שקיבלנו מהצלב האדום. אין לי מכונת כביסה ולא מקרר, וזה קשה במיוחד כי אנחנו בחודש הרמדאן. הכלות שלי איבדו את תכשיטי הזהב שלהן, והבן לי איבד סחורה מהחנות שלו שהוא החזיק בבית. אפילו את המסמכים המזהים שלנו השארנו בבית. כל הדברים של הכלות שלי נמצאים עכשיו מתחת להריסות: תמונות החתונה שלהן, הבגדים שלהן.

לנכדות שלי, הבנות של נאאיל, היה חדר מלא צעצועים, ילקוטים וספרים - הכל הלך, הכל נמצא מתחת להריסות, כולל מדי הבית ספר שלהן. מאז ההפצצה הן בכלל לא הלכו לבית הספר. בגלל הפחד קשה להן מאוד להירדם והן גם חזרו להרטיב בלילה. אני ישנה לידם. כשהם שומעים רעש חזק הם מתעוררים בצעקות "סבתא! סבתא!" וחושבים שזו הפצצה.