דילוג לתוכן העיקרי
חורבות בית משפחת אל-מדהון המורחבת בבית לאהייא. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 29.5.19
תפריט
נושאים

ישראל תקפה במכוון בתי מגורים ברצועה והרגה 13 אזרחים בהם שני קטינים

בתחילת חודש מאי, בין ה-3.5.19 ל-6.5.19, התנהל סבב לחימה נוסף בין ישראל לארגונים חמושים ברצועת עזה. במהלך ימים אלו ירו הזרועות הצבאיות של חמאס והג'יהאד האסלאמי כ-700 רקטות לעבר ישראל, הרגו באמצעותן שלושה ישראלים ופצעו 123 נוספים. אזרח ישראלי נוסף נהרג מטיל נ"ט שירו הזרועות הצבאיות. הירי על אוכלוסייה אזרחית בישראל הוא בלתי חוקי ובלתי מוסרי.

ישראל הפציצה מהאוויר והפגיזה ברצועה מעל 350 מטרות, פצעה 153 בני אדם והרגה 25, ש-13 מהם לא השתתפו בלחימה ולא השתייכו לשום זרוע צבאית, בהם 2 קטינים – תינוקת בת שלושה חודשים וילד בן 11, ושלוש נשים, אחת מהן בהריון מתקדם.

אישה בהריון ואחייניתה בת השנה נהרגו כשרקטה שירו פעילים בזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי פגעה בביתן שבעיר עזה.

בדומה למבצעים קודמים, גם הפעם תקפה ישראל בתי מגורים ובנייני משרדים. לפי נתוני האו"ם, 100 יחידות, בהן 33 יחידות מגורים, נהרסו לחלוטין, ו-30 יחידות, בהן 19 יחידות מגורים, נפגעו באורח קשה – בסך הכול 52 יחידות מגורים ו-52 משפחות שנותרו ללא קורת גג, בהן 327 אנשים, 65 מהם ילדים בני פחות מחמש. כ-700 יחידות דיור נוספות נפגעו.

בארבע מתקיפות המבנים נהרגו אנשים ששהו בתוכם או בסביבתם. בסך הכול נהרגו בנסיבות כאלה 14 פלסטינים – שכולם להוציא אחד לא השתתפו בלחימה, בהם שני קטינים. מתחקיר בצלם עולה כי באף אחד מהמקרים לא ניתנה לדיירים לפני התקיפה אזהרה משמעותית שהייתה מאפשרת להם להציל את עצמם ואת רכושם.

ירי טילים והטלת פצצות באזורים צפופים כמו רצועת עזה נושאים איתם, בהגדרה, סכנה ממשית לפגיעה באזרחים. אין מדובר בסכנה תיאורטית: ישראל, המתיימרת ביכולות טכנולוגיות ומודיעיניות מרחיקות לכת, כבר הרגה אלפי אזרחים ברצועת עזה בהפצצות מהאוויר, בהם מאות ילדים. רק במהלך הלחימה ב"צוק איתן" בקיץ 2014 נהרגו כתוצאה מהפצצות מהאוויר לפחות 1,055 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה – כמעט מחצית מכלל הפלסטינים שנהרגו במהלך הלחימה – מתוכם 405 ילדים ו-229 נשים. ישראל המשיכה ליישם מדיניות זו במשך שבועות, בית אחר בית, משפחה אחר משפחה, על אף התוצאות המחרידות הצפויות.

תקיפות אלה, הן חלק ממדיניות שנקבעה על ידי הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר. אין מדובר בפעולה של חיילים או טייסים בניגוד לפקודות – אלא בשימוש בכוח צבאי בהתאם לפקודות, בגיבוי חוות דעת משפטיות שניפקה הפרקליטות הצבאית, שקבעו כי מדיניות זו היא חוקית. בהתאם לכך, הצבא המשיך ליישם מדיניות זו גם בסבב הלחימה האחרון. זאת ועוד, מאחר ומבחינת הצבא מדובר פשוט ביישום הפקודות, הרי שאיש מעולם לא נדרש לתת את הדין על הפצצות אלה.

אלא שמעל מדיניות זו מתנוסס דגל שחור של אי חוקיות. השכל הישר כמו גם ניסיון העבר הדגימו פעם אחר פעם כיצד אין לישראל את היכולת לעשות שימוש בכוח צבאי בתוך עזה מבלי לפגוע פגיעה בלתי נסבלת בתושבי הרצועה, שתוצאותיה קטלניות – כולל הרג של נשים וילדים. כמו באינספור מקרים אחרים, גם כאן מנסה ישראל להצדיק פגיעה כה קשה בזכויות האדם – במקרים המתוארים כאן, הרג ופציעה של אזרחים – בטענה שהיא חוקית על פי המשפט ההומניטארי הבינלאומי. ואולם הפרשנות שישראל מציגה היא בלתי סבירה, שגויה משפטית ומבוססת על תפיסת עולם מעוותת מבחינה מוסרית – ויש לדחותה על הסף.

הפצצת בית משפחת אל-מדהון, בית לאהייא, 5.5.19

ביום ראשון, 5.5.19, בסביבות השעה 17:30, ירה כלי טיס פצצה מונחית לעבר בית משפחת אל-מדהון המורחבת בשכונת אל-עטאטרה שבמערב בית לאהייא. הבית, בן קומה אחת, כלל שלוש יחידות דיור ומכולת. בהתקפה נהרגו ארבעה בני אדם: שלושה מבני משפחת אל-מדהון ואחד השכנים. ההרוגים: עבד א-רחים אל-מדהון, בן 60, שהיה במכולת שלו בחלקו הדרומי של הבית; בנו עבדאללה אל-מדהון, בן 21, חבר בזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי; וכלתו, אמאני אל-מדהון, בת 36, אם לארבעה שהייתה בחודש התשיעי להריונה; ושכנם, פאדי בדראן, בן 33. בהתקפה נפצעו גם שישה קטינים – 5 בני משפחת אל-מדהון ובתו של פאדי בדראן. ביתה של משפחת אל-מדהון ניזוק קשות – שתיים משלוש יחידות הדיור נהרסו כליל, ובית משפחת בדראן ספג גם הוא נזק.

חורבות בית משפחת אל-מדהון המורחבת בבית לאהייא. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 29.5.19

מוחמד אל-מדהון, בנו של עבד א-רחים, בן 33, היה בביתו בעת שהבית הופצץ. הוא איבד בהתקפה את אשתו ההרה, אחיו ואביו, ושניים מילדיו הקטנים נפצעו. בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-29.5.19 סיפר:

באותו יום הייתה אווירה מתוחה כבר מהבוקר. מטוסים ישראלים טסו בשמי עזה. שמענו הפצצות והפגזות בלי הפסקה מכיוונים שונים בצפון הרצועה, בג'באליא ובבית לאהייא. בשעות הצהריים יצאתי לנחם על מותו של השכן שלנו, ח'אלד אבו קליק, השומר של וילה שנהרג בהפצצות. חזרתי הביתה בשעה שתיים וחצי בצהריים. אשתי והילדים הלכו לישון כי חשבנו שלא נוכל לישון בלילה בגלל ההסלמה וההפצצות. אחר כך גם אני הלכתי לישון לידם .

קמתי בשעה חמש אחרי הצהריים וישבתי בחדר האורחים לשתות קפה עם בן דוד שלי ושכן שלי. הלכתי למטבח להכין קפה לשכן שלי וכשחזרתי שמעתי פתאום פיצוץ חזק בבית. הרעש היה חזק מאוד אבל בהתחלה חשבתי שזה קרה ליד הבית שלנו. לקח רגע עד שהבנתי שזה היה בתוך הבית, כשראיתי סביבי רסיסים, פח, אבנים, חול, אבק ועשן. עמדתי המום, בלי יכולת לזוז. רק עמדתי ושמעתי את הרעש של רסיסים והריסות שנפלו סביבי.

היה קשה לראות משהו בגלל האבק והעשן. ניסיתי ללכת אבל לא יכולתי. זחלתי וטיפסתי על ההריסות עד שהגעתי לחדר השינה, שהיה בלי קירות. אחר כך הלכתי לדירה של אבא שלי. מצאתי שם את אחי עבדאללה שוכב מת על האדמה. חזרתי לחדר שלי כדי לראות מה המצב של אשתי והילדים.

מימין לשמאל, עבד א-רחים אל-מדהון ופאדי בדראן, שניים מההרוגים בהתקפה. התמונות באדיבות המשפחות

בדרך ראיתי את אבא שלי יושב בחנות שלו ומנסה לקום. ראיתי שהוא נפגע. הוא התקשה לזוז או לדבר, ורק הרים את היד כדי לקרוא לעזרה. בגלל ההריסות והפח וגם בגלל ההלם שבו הייתי שרוי לא יכולתי להגיע אליו. ראיתי את השכן שלנו פאדי בדראן הולך מערבה עם הבת הקטנה שלו בידיים. קראתי לו, אבל הוא הסתכל עליי ולא ענה. אחר כך הוא נפל, ומאוחר יותר התברר לי שהוא נפצע והמצב שלו חמור. קראתי לשכנים וביקשתי מהם שיוציאו את הפצועים – אשתי ושניים מהילדים שלי - מתחת להריסות. שכן שלי, מוחמד אל-פאר, יצא מבין ההריסות והלך לכיוון הרחוב כשהבת שלי פאטמה, בת שנתיים וחצי, בידיים שלו. שמעתי אותה צועקת ונאנקת מכאבים. אמבולנס הגיע ואמרתי לפרמדיקים שאשתי והבן שלי מחמוד נמצאים מתחת להריסות. הם התחילו לעבוד עד שחילצו אותם. הם הוציאו את מחמוד, בן 4, שהיה פצוע ומכוסה אבק. אחר-כך הם הוציאו את אשתי אמאני שהייתה בסוף ההריון ופינו אותה ואת אבא שלי לאמבולנס. מאוחר יותר נודע לי שאשתי ואחי עבדאללה נפלו שהידים. אותי פינו באמבולנס לבית החולים האינדונזי. עשו לי בדיקות והתברר שאני בסדר. הלכתי לזהות את הגופות. זיהיתי את הגופה של אשתי אמאני וראיתי גם את גופת העובר שלה. אחר כך זיהיתי את הגופות של פאדי בדראן ושל אחי עבדאללה. הייתי בהלם מהמוות של אשתי ושל האח שלי. אחר כך הלכתי לראות את הילדים שלי, שנפצעו.

חזרתי הביתה וישבתי עם השכנים. בסביבות חצות נודע לי שאבא שלי מת מפצעיו בבית החולים א-שיפאא.

הפצצת בניין "זוערוב", רפיח, 5.5.19

באותו יום, קצת לפני השעה 18:00, הפציצו כלי טיס בניין בן חמש קומות בבעלות משפחת זוערוב שהכיל משרדים ודירות מגורים. בקומת המרתף של הבניין שכנו בעבר משרדים של הג'יהאד האסלאמי, שפונו לפני כתשעה חודשים ומאז שכן בה בית קפה. לבצלם לא ידוע על קיומם של משרדים נוספים של הג'יהאד האיסלאמי בבניין. שלוש פצצות מונחות פגעו בקומה השנייה, בקומת הקרקע ובקומת המרתף. בהתקפה נהרגו שלושה בני אדם: מוסא מועמר, בן 35, נשוי ואב לארבעה, בעל בית הקפה שבמרתף הבניין, והאני אבו שער, בן 37, נשוי ואב לארבעה שהיה עמו בבית הקפה; ועלי עבד אל-ג'וואד, בן 50, נשוי ואב לחמישה, שהיה במרכז להוראת שפות שניהל בקומת הקרקע. בנוסף ניזוקו משרדים של עמותת סיוע לנכים שהיו בבניין וכן נגרם נזק קל לבניינים סמוכים.

בית הקפה שנפגע בהפצצת בניין זוערוב. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 7.5.19

אחמד זוערוב, תושב רפיח בן 19, מובטל, גר באחד הבניינים הסמוכים לבניין "זוערוב". בסביבות השעה 17:00 הוא הגיע לבית הקפה שבמרתף הבניין כדי לפגוש את חבריו מוסא מועמר והאני אבו שער. אותה שעה לא היו אנשים נוספים בבית הקפה. בעדות שמסר ב-7.5.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה תיאר זוערוב את מה שאירע:

ישבנו שלושתנו בבית הקפה. לא היה חשמל אז פתחנו את הדלת האחורית שפונה מזרחה כדי שייכנס אור. אחר כך התפללנו יחד את תפילת בין-הערביים, ואז ישבנו על הספות ועישנו. תכננו לנסוע אחר-כך לעזה כדי לגבות חובות מכמה אנשים שהיו חייבים כסף למוסא והאני. בזמן שישבנו שם, פתאום בלי שום התראה, היה פיצוץ והמקום התמלא אבק. הרגשתי שאני עף באוויר לגובה של כמה מטרים. זה היה מפחיד מאוד. אחר כך זחלתי לכיוון חדר המדרגות, אבל ערימת אבנים חסמה את הכניסה לשם. אחרי כמה שניות שמעתי שני פיצוצים אחרים בבית הקפה. אחרי הפיצוץ הראשון שלושתנו היינו עדיין ביחד, ואמרנו את תפילת השהאדה. שמעתי את החברים שלי, אבל לא ראיתי אותם בגלל האבק. אבל אחרי שלושת הפיצוצים כבר לא שמעתי את מוסא והאני. אמרתי שוב את תפילת השהאדה כי חשבתי שהמטוסים ימשיכו להפציץ את הבניין.

אחר כך היה שקט במשך שתי דקות בערך. קראתי לחברים שלי כדי לדעת מה שלומם. מוסא ענה לי והתחיל לומר בקול רם את תפילת השהאדה. כששמעתי אותו נרגעתי קצת. אחר כך קראתי להאני בכינוי שלו "אבו ווסים, אבו ווסים", והוא ענה לי "חביבי, יא אחמד" אז נרגעתי עוד קצת. זחלתי לכיוון שממנו שמעתי את הקול של מוסא. כשהגעתי אליו נגעתי בראש שלו. הסתכלתי עליו וראיתי שהוא פצוע קשה מאוד בבטן וברגליים. לא יכולתי לשאת את המראה והתעלפתי.

מימין לשמאל: מוסא מועמר, אחמד זוערוב, ששרד את ההתקפה והאני אבו שער. התמונה באדיבות המשפחות

אחרי כמה דקות חזרה אלי ההכרה. קראתי שוב להאני: "אבו ווסים, אבו ווסים", והוא ענה לי "חביבי יא אחמד, חביבי יא אחמד". האבק כבר התחיל לשקוע והצלחתי לראות אותו. התקרבתי אליו והסתכלתי עליו. הוא ישב על הרצפה כשרגליו פשוטות לפניו. חיבקתי אותו. כשהסתכלתי עליו טוב ראיתי שהוא פצוע קשה בירך שמאל מקדימה, והמכנסיים שלו קרועים. אמרתי להאני "תישאר במקום ותנוח. אני אלך לקרוא לעזרה". זחלתי עד לכניסה האחורית, המזרחית, של בית הקפה, כי לא הייתי מסוגל לעמוד וללכת על הרגליים. כשהגעתי צעקתי "אבא! אמא! הוי אנשים!". צעקתי ככה שוב ושוב והרגשתי שהקול שלי נחלש בהדרגה. הגיעו שכן שלי, חמאדה עקל, ועוד הרבה אנשים מהאזור. חמאדה נכנס להלם כשראה אותי. הוא ניסה להרים אותי אבל אמרתי לו "עזוב אותי ולך למוסא והאני, הם בתוך בית הקפה". אחר כך איבדתי את ההכרה.

התעוררתי בבית החולים. הביאו את מוסא על אלונקה ואמרו שהוא נפל שהיד. ראיתי שהכניסו את האני לחדר הניתוחים, ליד החדר שבו הייתי. כששמעתי שמוסא נהרג נכנסתי להתקף בכי והגוף שלי רעד. הייתי בהלם ונתנו לי זריקות הרגעה. אחרי שלוש שעות שחררו אותי הביתה, אבל בגלל שהבית שלנו נפגע בהפצצה נסעתי לבית של אחותי. בשעה 21:30 בלילה התקשר אלי חבר ואמר לי שגם האני נפל שהיד. הייתי בהלם כפול ומכופל. שתקתי. רק רציתי לישון. אני נפגעתי קל. יש לי כאבים באוזן שמאל ושריטות ברגליים.

חלק הקומות שהופצצו בבניין זוערוב. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 7.5.19

חמאדה עקל, בן 29, נשוי ואב לבן, עובד כמוכר בחנות אופניים וגר בסמוך לבניין זוערוב. בסביבות השעה 18:00 היה חמאדה באחת החנויות באזור, כששמע שלושה פיצוצים קרובים. בעדות שמסר ב-7.5.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר:

העד חמאדה עאקל. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 7.5.19

מיהרתי הביתה כדי לראות מה המצב שם, כי הפיצוץ היה קרוב לבית שלי. כשהגעתי לשם מצאתי את ההורים שלי בפאניקה. ראיתי שהם בסדר, תודה לאל, ונרגעתי קצת. אבל המבנה עצמו נפגע. אחר כך הלכתי לכיוון בניין זוערוב, כי ראיתי שהוא בתוך ענן אבק ושמעתי את השכן שלנו, אחמד זוערוב, קורא לי בשמי. התקדמתי לשם בקושי רב בגלל האבק והעשן שעלו מהחלק התחתון של הבניין. מצאתי את אחמד מוטל על האדמה. הוא לא נראה לי פצוע. הוא אמר לי שהחברים שלו, מוסא מועמר והאני אבו שער, בתוך בית הקפה. נכנסתי למרות העשן והאבק, ומצאתי את האני מוטל על הגב. שמעתי אותו אומר את תפילת השהאדה ופסוקים מהקוראן. הוא היה פצוע קשה.

עלי עבד אל-ג'וואד, מנהל המרכז להוראת שפות שנהרג בהתקפה. התמונה באדיבות המשפחה

גררתי את האני לבדי עד לכניסה האחורית של בית הקפה, בצד מזרח, ואז ראיתי כמה בחורים. קראתי להם והם הגיעו ופינו אותו. חזרתי פנימה לחפש את מוסא מועמר. מצאתי אותו מוטל על בטנו, הוא היה ממש על סף מוות. צעקתי לבחורים והם באו עם אלונקה, כי האמבולנסים כבר התחילו להגיע לשם. הם פינו את מוסא לאמבולנס. אני נחנקתי בגלל האבק, וגם הייתי הרוס נפשית ממה שראיתי. ראיתי את הבחורים מרימים ומעבירים את הגופה של המורה עלי עבד אל-ג'וואד, הבעלים של מרכז פדגוגי "אל-אוואיל" (הראשונים) שמעל בית הקפה. הוא היה על האלונקה אבל כבר היה מת.

אחר כך הלכתי לבדוק מה המצב בבית שלנו, מה הנזקים. ראיתי שהחלונות התנפצו ויש סדקים בקירות הבית. גם חלק מהרהיטים נהרסו.

הפצצת מגדל א-שיח' זאייד מס' 12 בבית לאהייא, 5.5.19

בסביבות השעה 20:00 באותו יום פגעו שני טילים בקומה החמישית (העליונה) במגדל שיח' זאייד מס' 12 בבית לאהייא. בהתקפה נהרגו שישה אנשים משתי משפחות שגרו בקומה זו: בני הזוג אחמד אל-ר'זאלי, בן 30, ואימאן אסרף, בת 29, שוטרת ובתם מאריא, בת 3 חודשים; ובני הזוג טלאל אבו אל-ג'דיאן, בן 48, ורר'דה אבו אל-ג'דיאן, בת 46, ובנם עבד א-רחמאן בן ה-11. תשעה אנשים נוספים נפצעו בהתקפה.

הדירות שהופצצו במגדל א-שיח' זאייד מספר 12. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 9.5.19

מוחמד אבו אל-ג'דיאן, בנם בן ה-26 של טלאל ורר'דה, היה בדרכו הביתה מביקור אצל קרובי משפחה כשאביו התקשר אליו וביקש ממנו למהר בגלל התקיפות ברצועה. בעדות שמסר ב-7.5.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר:

מוחמד אבו אל-ג'דיאן. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 7.5.19

בערך חמש דקות אחרי שאבא שלי התקשר הגעתי לשער של המגדל ונכנסתי לבניין. בדיוק אז הופצצה הדירה שבה אני גר עם ההורים שלי, כמו שנודע לי אחר כך בלי אזהרה מצד הצבא, לא באמצעות שיחה ולא טיל אזהרה. הטיל פגע ישירות בדירה. רצתי במדרגות כדי לראות מה קרה. ראיתי את כל הדיירים יורדים בריצה מהדירות שלהם ופחדתי שבני המשפחה שלי נהרגו. אף אחד לא שמע אותי. בקומה הרביעית יש דירה ריקה וכשהגעתי לשם ראיתי שהקומה החמישית שבה גרים אני והורי ואחי עבד א-רחמאן קרסה לתוך הרביעית. בגלל ההרס והמצב הקטסטרופאלי של הבית הייתי בטוח שאבא ואימא שלי ואחי נפלו כשהידים.

שכנים ואנשים אחרים הגיעו לעזור. פרמדיקים ואנשי ההגנה האזרחית הגיעו וחיפשו את המשפחה שלי וגם את הדיירים בדירה ממול, של משפחת אל-ר'זאלי, שגם קרסה לקומה הרביעית. ראיתי ברחוב את הגופות של משפחת אל-ר'זאלי: אחמד אל-ר'זאלי, אשתו אימאן והתינוקת שלו מאריא.

גרם המדרגות במגדל א-שיח' זאייד לאחר ההפצצה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 8.5.19

הלכתי עם קרובי המשפחה שלי לבית החולים האינדונזי כדי לזהות את הגופה של אחי עבד א-רחמאן. אלוהים נתן לי כוח ולא התמוטטתי. לא האמנתי שזה הוא. התפללתי: כולנו בני תמותה, כולנו נשוב לאללה.

בשל ניתוק החשמל נפסקו בלילה החיפושים אחרי טלאל ורר'דה אבו אל-ג'ידאן, והתחדשו רק בבוקר, אז פונו גופותיהם מתוך ההריסות. מוחמד סיפר על תחושותיו:

אני ושתי האחיות שלי איבדנו משפחה שלמה, אבא, אמא ואח שלנו, בלי הזדמנות להיפרד ובלי שום התראה. ההתקפה הייתה אכזרית כל-כך שאפילו לא מצאנו את הגופות שלמות. כשקברנו את ההורים שלנו הגופה של אחי הקטן הונחה יחד עם גופתה של אימא שלי באותו קבר. הוא נולד אחרי ניסיונות שנמשכו עשר שנים, והיה בן הזקונים המפונק. כולנו בני תמותה ועוד נשוב לאללה. שאלוהים ירחם על אימא ואבא ואחי הקטן. אני מרגיש עכשיו בודד בעולם בלי אימא ואבא ובלי הבית שהופצץ לגמרי. מקווה שאמצא כוחות להתמודד עם מה שקרה לנו.

מוחמד טהא במגדל שהופצץ. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 8.5.19

מוחמד טאהא, בן 26, גר בקומה הרביעית במגדל שהופצץ יחד עם אשתו, אמו, אחיו וגיסתו. בסביבות השעה 20:00 חזר טאהא מתפילה במסגד סמוך והספיק להיכנס לבניין ולהתחיל לעלות במדרגות לפני שהבניין הותקף. בעדות שמסר ב-8.5.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר:

היה פיצוץ אדיר והפנים שלי ושל מוחמד אבו אל-ג'דיאן שהיה לידי התכסו באבק ורסיסי זכוכיות. עליתי לדירה שלנו, אבל בגלל שלא היה חשמל לא ראיתי כלום. הדלת של הדירה הייתה פתוחה והיו עשן והריסות מסביבי. התחלתי לקרוא לאחי והוא צעק וענה לי שהם בדירה. מצאתי את אשתי אבל לא זיהיתי אותה בגלל האבק והעשן השחור. מעוצמת ההפצצה היא נהדפה לחדר של אחי אחמד. גם אשתו של אחי היתה בחדר, הם נשואים ארבעה חודשים והיא בחודש השני להריונה ותודה לאללה היא והעוּבּר בסדר. אחי היה מפוחד וקרא לעזרה. משכתי את אשתי ואת אחי ואשתו וירדנו בקושי במדרגות. מצאתי את מוחמד אבו אל-ג'דיאן שאמר לי שאבא שלו, אימא שלו ואחיו נפלו כשהידים. אמרתי לו שירד איתי כי פחדתי שישוגרו על הבניין עוד טילים. ירדתי לרחוב ומצאתי את השכנים קוראים לעזרה. הגופות של הילד עבד א-רחמאן ושל בני משפחת אל-ר'זאלי היו על הכביש. אימא שלי הייתה במגדל בזמן ההפצצה, אבל השכנים שלנו בקומה השלישית מצאו אותה במדרגות ולקחו אותה למטה. היא שאלה מה מצבנו. לקחתי אותה, את אשתי ואת אחי ואשתו למגדל אחר, בטוח יותר.

למחרת בבוקר חזרתי הביתה. הבית נהרס, הוא לא ראוי למגורים. נשארנו בלי קורת גג ובינתיים אנחנו מתגוררים אצל אחותי בשכונת א-דרג'. אני מתפלל למען השכנים שלי שנפלו שהידים, משפחת אבו אל-ג'דיאן ומשפחת אל-ר'זאלי, ולמען השכן שלי מוחמד, שאיבד את כל המשפחה שלו. אני בהלם ממה שקרה לנו ולשכנים שלנו. אני מרגיש שאני בסיוט, במיוחד כאשר אני מסתכל על הבית שלי ורואה רק ערימת חורבות.

הפצצת שטח וילה בבית לאהייא, 4.5.19

ביום שבת, 4.5.19, בסביבות השעה 21:00, ירה כלי טיס ישראלי טיל לעבר מכולה שהוצבה בכניסה לשתי וילות צמודות, השייכות לשני אחים תושבי בית לאהייא ושימשה כביתן שמירה. במכולה היו אותה שעה שני אנשים: שומר הווילה, ח'אלד אבו קלייק, בן 24, נשוי ואב לשלושה, וחברו עטאללה אל-עטאר, שומר באולם אירועים סמוך, בן 30, נשוי ואב לשניים. מיד לאחר הירי נמלטו השניים מהמכולה והגיעו לכניסה לאחת הווילות. הם דפקו בדלת, ומשלא נענו רצו לכניסה לווילה הסמוכה, שם נורה לעברם טיל נוסף שהרג את אבו קלייק ופצע את אל-עטאר.

בעדות שמסר אל-עטאר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-19.5.19 הוא סיפר:

עטאללה בן עטאר בבית החולים. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 16.5.19

ביום שבת בערב אני וח'אלד ישבנו לשתות תה במכולה שבו הוא יושב. אחר כך, בזמן תפילת הלילה, ח'אלד הלך למסגד הקרוב בשכונה. אני חזרתי לאולם האירועים הסמוך והכנתי קפה, כמו שח'אלד ביקש ממני. אחר כך חזרתי לקונטיינר וכשח'אלד חזר מהמסגד ישבנו ושתינו קפה. שמענו ירי רקטות שירו פלסטינים מכיוון צפון-מערב. ח'אלד אמר לי שהוא רוצה לאכול מלוח'ייה שאמא שלו הכינה. אני לא רציתי לאכול.

בערך בשעה 21:55 הרגשתי האדמה רועדת ואני וח'אלד נפלנו מהשולחן עליו ישבנו. ח'אלד אמר לי "בוא נרוץ לווילה". רצנו לדלת הווילה. דפקנו בדלת אבל אף אחד לא ענה. פנינו לדלת של הווילה הסמוכה. ח'אלד צילצל ואמר "תפתחו את הדלת" ואחר כך דפק בדלת.

פתאום הרגשתי מכת חום וכאבים חזקים בגוף ובאוזן. איבדתי את ההכרה. אחרי שהתעוררתי העבירו אותי לבית לבית החולים האינדונזי. הגעתי קודם למיון ומשם העבירו אותי לטיפול נמרץ. מאוחר יותר העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא, שם ניתחו אותי כדי להוציא רסיסים והתקינו לי פלטינה ברגל שמאל. אחר כך החזירו אותי לבית החולים האינדונזי ושם כרתו חלק מהקרסול ברגלי הימנית. אני עדיין מאושפז שם. פתאום הרגשתי מכת חום וכאבים חזקים בגוף ובאוזן. איבדתי את ההכרה. אחרי שהתעוררתי העבירו אותי לבית לבית החולים האינדונזי. הגעתי קודם למיון ומשם העבירו אותי לטיפול נמרץ. מאוחר יותר העבירו אותי לבית החולים א-שיפאא, שם ניתחו אותי כדי להוציא רסיסים והתקינו לי פלטינה ברגל שמאל. אחר כך החזירו אותי לבית החולים האינדונזי ושם כרתו חלק מהקרסול ברגלי הימנית. אני עדיין מאושפז שם.

רק אחרי חמישה ימים אמרו לי שהחבר שלי ח'אלד נהרג מהטיל.