דילוג לתוכן העיקרי
יוסף אל-כורונז. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 16.4.18
תפריט
נושאים

מערכת הבריאות ברצועה, שקורסת לאחר עשר שנות מצור, מתקשה לטפל ביותר מ-2,000 הפצועים מירי חי

מאז ה-30.3.18 נערכות בסמוך לגדר המערכת ברצועת עזה מדי יום שישי הפגנות, בהן משתתפים בין אלפי לעשרות אלפי מפגינים. במהלך ההפגנות הללו נהרגו לפחות 39 מפגינים מירי אנשי כוחות הביטחון ולפי נתונים של משרד הבריאות הפלסטיני נפצעו בהן כ-8,000 איש, מתוכם מעל 2,100 מירי חי. לפי פרסומים בתקשורת, רופאים ברצועת עזה מדווחים על פציעות קשות במיוחד, בעיקר בגפיים התחתונות, ש"כוללות הרס במידה קיצונית שנגרם לעצמות ולרקמות רכות, ושפצעי יציאת הקליע יכולים להגיע לגודל של אגרוף". לפי נתונים של משרד הבריאות הפלסטיני, נכון ל-30.4.18 ביצעו רופאים ברצועה 24 כריתות איברים של פצועים, מתוכן 19 של גפיים תחתונות.

גם מערכת בריאות מתקדמת ומתפקדת הייתה מתקשה להתמודד עם מספר כה רב של נפגעים במהלך פרק זמן כה קצר. על אחת כמה וכמה כשמדובר במערכת הבריאות של רצועת עזה, הנמצאת במצב של קריסה מתמשכת – בעיקר מאז החל המצור הישראלי על הרצועה לפני יותר מעשור. ההגבלות הישראליות חלות, בין השאר, על החלפת ציוד שהתקלקל, הכנסת ציוד רפואי מתקדם ותרופות ועל יציאתם של רופאים להשתלמויות מחוץ לרצועה. בנוסף, אספקת החשמל המקוטעת ברצועה – שישראל אחראית לה במידה רבה, באישור בג"ץ – משבשת אף היא את עבודתם של בתי החולים.

מציאות זו אינה מאפשרת מתן טיפול רפואי הולם לפצועים: לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון ל-28.4.18 ישנו מחסור ב-75 סוגי תרופות וב-190 סוגים של ציוד רפואי חד פעמי. בנוסף, קיים מחסור ברופאים: ברצועת עזה כולה, שבה חיים כשני מיליון בני אדם, ישנם רק עשרה רופאים מומחים לכירורגיית כלי דם, ומספרם הגבוה של הפצועים במהלך אירועים רבי נפגעים אינו מאפשר טיפול מיידי בכולם. לפי דיווחים מהרצועה, על מנת להקל על העומס משתדלים בתי החולים לשחרר בימי חמישי רבים מפצועי הימים הקודמים, כדי להיערך לקליטת גל חדש של פצועים הצפוי להגיע למחרת.

כחלק ממדיניות המצור, ישראל גם אוסרת על תושבי הרצועה לצאת ממנה לצורך קבלת טיפול רפואי בתחומה, בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) או לעבור בשטחה כדי להגיע לטיפול בחו"ל. זאת – למעט מקרים חריגים ועל סמך קריטריונים נוקשים. אולם מאז החלו ההפגנות, הסתבר כי ישראל החליטה להתעלם אף מקריטריונים אלה שהיא עצמה קבעה: בשבוע הראשון להפגנות סירבה ישראל לאשר בקשות של מפגינים שנפצעו לצאת מהרצועה לצורך טיפול רפואי דחוף בבית חולים בגדה. הארגונים "עדאלה" ו"אל מיזאן" עתרו ב-8.4.18 לבג"ץ בשמם של שניים מהפצועים, יוסף אל-כורונז בן ה-19 ומוחמד אל-עג'ורי בן ה-16, כיוון שבאמצעים הקיימים ברצועה לא ניתן היה לטפל בפציעתם מבלי לכרות את רגליהם. בתגובה לעתירה הודיעה המדינה לבית המשפט כי הבקשות נדחו "על רקע מדיניות שר הביטחון בנדון, שלפיה ככלל לא תתאפשר כניסתם לישראל של מי שנפצעו אגב נטילת חלק בהפרות הסדר האלימות שארגן חמאס, ומשלא נמצא כי הנסיבות הרפואיות הקונקרטיות מצדיקות לשקול חריגה מן הכלל, בהיעדר סכנת חיים ממשית למי מהעותרים". כמו כן, טענה המדינה כי היא "אף הזהירה את תושבי הרצועה לבל ישתתפו" בהפגנות, כאילו יש בכך כדי להצדיק את מניעת הגישה לטיפול רפואי הולם.

השופטים סירבו להורות על דיון דחוף ובשל התמשכות ההליך המשפטי נאלצו הרופאים לקטוע את אחת מרגליו של מוחמד אל-עג'ורי ואת אחת מרגליו של אל-כורונז. יותר משבוע לאחר שהוגשה העתירה הורה בג"ץ למדינה לאפשר לאל-כורונז להגיע לבית החולים ברמאללה, שם הצליחו הרופאים להציל את רגלו השנייה. עם זאת, השופטים הבהירו כי מדובר במקרה חריג וכי הם אינם נוקטים עמדה בנוגע למדיניותה הכללית של המדינה ביחס למעבר מפגינים פצועים.

לפי נתונים שפרסם ארגון הבריאות העולמי (WHO), מאז תחילת ההפגנות ועד ה-28.4.18 הוגשו 27 בקשות דחופות ליציאה מהרצועה לצורך קבלת טיפול רפואי. לפחות בקשה אחת אושרה לאחר הבג"ץ, 18 בקשות נדחו והנותרות אושרו רק לאחר הליך מפרך שכלל פנייה למת"ק לצורך קבלת ההיתר, קבלת הודעת סירוב, פנייה לארגונים לזכויות האדם ופנייה של הארגונים לפרקליטות המדינה – שהובילה לבסוף לאישור המיוחל (בשלב הזה כבר ללא התערבות בית המשפט). הליך בירוקרטי מסורבל זה מעכב את הטיפול הרפואי הנדרש ועלול לעתים לעלות בבריאותם ואולי גם בחייהם של הפצועים ומטיל עומס נוסף ומיותר על בני המשפחה.

הפציעות הקשות, בעיקר במקרים שבהם נכרתו רגלי הפצועים, מחייבות שיקום ממושך. ואולם, ברצועה אפשרויות השיקום מעטות וישנו מרכז אחד בלבד להתקנת תותבות. מעבר לכך: עלויות השיקום גבוהות ובשל המצב הכלכלי הקשה ברצועה – גם הוא תולדה ישירה של המצור – רוב הפצועים אינם יכולים לעמוד בהן. על אף שברוב מוחלט של המקרים הירי ממנו נפגעו היה בלתי חוקי, הפצועים גם לא ייזכו לפיצויים מישראל, שכן המדינה הצליחה להבטיח לעצמה פטור כמעט מוחלט מתשלום פיצויים לפלסטינים בהם היא פוגעת.

ישראל היא שיצרה מציאות זו ורק היא תוכל לשנותה: היא שקבעה מדיניות פתיחה באש הגורמת למספר הבלתי נתפס של פצועים מאש חיה – מדיניות שהיא מסרבת לשנות גם כשתוצאותיה ברורות. היא המסרבת לאפשר לפצועים לעבור מרחק של כמה עשרות קילומטרים בשטחה כדי להגיע לבית חולים בגדה שבו יוכלו לזכות בטיפול הרפואי הנדרש. והיא המטילה מצור על הרצועה זה יותר מעשור והפכה בכך לאחראית העיקרית לקריסתה של מערכת הבריאות ברצועה.

מזה יותר מחודש אנשי כוחות הביטחון מבצעים הוראות לא חוקיות בעליל ויורים אש חיה על מפגינים לא חמושים, שאינם מסכנים איש, הנמצאים מצידה השני של הגדר. גורמים רשמיים מסרבים לשנות הוראות אלה – גם בהינתן התוצאות הקטלניות של יישומן ומאות הפצועים – טוענים שהן חוקיות ומגנים עליהן בפני בית המשפט העליון. ואולם, אי חוקיותן של ההוראות "דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת", כדברי השופט בנימין הלוי בפסק הדין שניתן בפרשת כפר קאסם משנת 1958. ככאלה, אסור לתת אותן ואסור לציית להן.

מזרחית לרפיח, 30.3.18:

ב-30.3.18, בסביבות השעה 10:00 בבוקר, הגיע עלאא א-דאלי, תושב רפיח בן 20, חבר נבחרת האופניים הפלסטינית ברצועת עזה, לאזור ההפגנות שממזרח לעיר רפיח. בסביבות השעה 12:30, אחרי תפילת הצהריים, בעת שחלק מהמפגינים יידו אבנים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של גדר המערכת, נורה קליע חי לרגלו הימנית של א-דאלי, שפונה לבית חולים שדה שהוקם בסמוך, ומשם לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס כשהוא מחוסר הכרה. א-דאלי התעורר רק לאחר יומיים, ומאמצי הרופאים להציל את רגלו נמשכו שבועיים. בעדות שמסר ב-18.4.18 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר:

עלאא א-דאלי
עלאא א-דאלי

ניסיתי לקבל התחייבות רפואית כדי שינתחו אותי בבית חולים ברמאללה. אחרי שקיבלתי התחייבות וקבעו לי תאריך לניתוח הגשתי לגורמים הישראליים בקשות להיתרי מעבר בשבילי ובשביל אמא שלי, אבל שתיהן נדחו. אחרי שהניסיון הזה נכשל, הרופאים החליטו לקטוע את הרגל שלי מהברך.

כששמעתי על ההחלטה בכיתי מאוד. נזכרתי באופניים שלי ובחלום שלי להיות אלוף רכיבה, שנקטע באופן פתאומי ובלי שום הכנה מראש. הרגשתי שהחיים שלי נגמרו, שהעולם חרב עליי ושלא אחזור בחיים לרכוב על אופניים. התאמנתי לקראת התחרויות בג'קרטה באוגוסט 2018 וקיוויתי להשתתף בהן ולהניף שם את דגל פלסטין אבל זה כבר לא יקרה באף תחרות בעולם. הבנתי שלא אלך שוב על שתי הרגליים שלי ושכל החיים שלי מעכשיו יתמקדו ברגל שעומדת להיקטע בגלל כדור חי שירה חייל ישראלי.

מחוסר ברירה הסכמתי לעבור את ניתוח הכריתה. ב-8.4.18 קטעו לי את הרגל בבית החולים האירופי. כשראיתי את הרגל הקטועה נכנסתי לשוק, בכיתי ומאוד כאב לי. לפני שבוע בערך העבירו אותי לבית החולים אל-קודס בעזה ואני עדיין מאושפז כאן. היום אני אמור להשתחרר אבל כשאצא מפה לא אהיה מי שהייתי לפני ה-30.3.18. אני אצא מכאן בלי רגל, בלי חלום, בלי עתיד. החיים שלי יהפכו לקשים ויאבדו משמעות כי הצבא הישראלי החליט כך וביצע את החלטתו.

רכבתי על האופניים והשתתפתי בתחרויות רק בתוך רצועת עזה. לא יכולתי להשתתף בשום תחרות מחוץ לרצועה. בזמנו ניסיתי להגיע לתחרויות בתוניס אבל לא הצלחתי בגלל הסגירה של מעבר רפיח ובגלל שלא קיבלתי אישור מישראל לעבור במעבר ארז. גם שני רוכבים אחרים שרוכבים אתי לא קיבלו אישור. הישראלים גם לא אפשרו לנו לנסוע לגדה המערבית כדי להשתתף במרתון יריחו, או בתחרות אחרת בין רצועת עזה לגדה המערבית וגם לתחרות במצרים לא הורשינו לצאת.

עלאא א-דאלי. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 18.4.18
עלאא א-דאלי. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 18.4.18

מזרחית למחנה הפליטים אל-בוריג', 30.3.18:

יוסף אל-כורונז, סטודנט לתקשורת בן 19, תושב אל-בוריג', הגיע ב-30.3.18 בסביבות השעה 12:00 לאזור ההפגנות שממזרח למחנה הפליטים אל-בוריג' כצלם מתנדב של הסוכנות הלאומית לתקשורת. כשעתיים לאחר מכן נורו קליעים חיים לשתי רגליו ופצעו אותו. בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-16.4.18 תיאר את קורותיו מאז:

יוסף אל-כורונז
יוסף אל-כורונז

פינוי אותי לחדר טיפול נמרץ בבית החולים שוהדאא אל-אקצה בדיר אל-בלח, אבל הרופאים שם לא יכלו לטפל בפציעה שלי והחליטו להעביר אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה. בא-שיפאא הכניסו אותי לטיפול נמרץ ומשם לחדר ניתוח והרופאים עצרו את הדימום. הייתי בחדר ניתוח 6 שעות וקיבלתי כ-18 מנות דם במהלך הניתוח. אבל גם הרופאים בבית החולים א-שיפאא' לא הצליחו להתמודד עם הפציעה.

למחרת התעוררתי בשעה תשע בבוקר. הרופאים אמרו לי שנפגעתי בשתי הרגליים, לאבא שלי הם אמרו שבגלל הפציעה החמורה אני צריך לקבל טיפול בחו"ל. אחרי שהייתי מאושפז שם שבוע וקיבלתי טופס הפנייה לטיפול בבית החולים המתמחה ברמאללה. הרגל שלי השחירה מיום ליום והייתה במצב קריטי. הצד הישראלי סירב לאפשר לי להיכנס דרך מעבר ארז. אבא אמר לרופא שיעשה מה שצריך.

ביום ראשון, 8.4.18, הרופא אמר לאבא שלי שחייבים לקטוע את הרגל אחרת יהיו לי נמק והרעלת דם. בגלל המצב הקשה של הרגל הוא הסכים. למחרת בבוקר הכניסו אותי לחדר ניתוח כדי לקטוע את הרגל. יצאתי מהניתוח אחרי שעתיים בערך. אחרי שהרופאים אמרו לי שקטעו לי את הרגל המצב הנפשי שלי התדרדר מאוד. גם לפני כן לא יכולתי להסתכל על הרגל שלי שהשחירה ונראתה נורא. אחרי הניתוח הרגשתי כאבים בלתי נסבלים והייתי במצב נפשי רע מאוד. הייתי מאושפז שם עוד שבועיים בערך, שבוע בטיפול נמרץ ושבוע במחלקה האורתופדית.

עכשיו אני בבית ואני זקוק לטיפול דחוף בחו"ל ברגל ימין כדי שלא יקטעו גם אותה. ניסיתי חמש פעמים להסדיר את המעבר דרך מעבר רפיח ובינתיים לא הצלחתי.

אחרי החלטת בג"ץ הועבר אל-כורונז ב-16.4.18 לבית חולים ברמאללה, שם נותח ברגלו ושם הוא מאושפז עדיין להמשך טיפול.

מזרחית לרפיח, 31.3.18:

ב-31.3.18 בצהריים הגיע היית'ם נסר, תושב רפיח בן 19 העובד כנפח, לאזור ההפגנות, שם נורה קליע חי לרגל ימין שלו. נסר פונה לבית החולים א-נג'אר ברפיח, ומשם הועבר לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. בבית החולים אובחנו קרע ברגל ושבר בברך והוא נותח. בעדות שמסר ב-1.5.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר על השהות בבית החולים:

היית'ם נסר
היית'ם נסר

כשהתעוררתי מהניתוח גיליתי שהרופאים חיברו לי מכשיר לקיבוע רגל ימין. מאז ועד אתמול עברתי הרבה של ניתוחים ברגל הפגועה. הרופאים לקחו עורקים מרגל שמאל שלי והשתילו אותם ברגל ימין. בגלל המחסור בתרופות היו לי סיבוכים – למשפחה שלי אין כסף לקנות תרופות אנטיביוטיות חזקות ולכן הפצע הזדהם והיו לי קרעים בעורקים שהושתלו. בגלל זה ניסו להתקין לי עורק מלאכותי אבל גם זה לא עבד. אתמול הכניסו אותי לחדר ניתוח והרופאים כרתו לי את רגל ימין מעל הברך. עכשיו אני שוכב פה במיטה בבית החולים האירופי. אני זקוק להרבה טיפולים שלרוע המזל המשפחה שלי לא יכולה להרשות לעצמה. נכון לעכשיו רוב הזמן נותנים לי תרופות הרגעה ותרופות שינה.

אבא שלי עובד כנהג מונית ובקושי חוזר הביתה עם 20 ש״ח ביום. זה לא מספיק לרכישת תרופות, אפילו לא לאוכל. אנחנו גרים בבית שכור שעולה לנו 500 שקל בחודש. אני לא יודע כמה זמן אשאר פה בבית החולים ואני מאוד מודאג וחושש מהעתיד. אני לא יודע אם אזדקק לשיקום גופני ונפשי ארוך. עכשיו נעשיתי עצבני מאוד ואני רב עם בני משפחתי והמלווים שלי על כל דבר. לפעמים אני קורע את צינורות ההזנה שלי.

לפני שקטעו את הרגל שלי, בית החולים הגיש בקשה לישראל שיעבירו אותי לבית חולים ברמאללה על מנת שאקבל טיפול שם. ישראל סירבה לבקשה והמצב שלי המשיך להתדרדר ובסופו של דבר נאלצו לכרות לי את הרגל. קבעתי תור חדש בשביל להשלים את הטיפול ברמאללה, ועכשיו אני מחכה לתשובה מהצד הישראלי.

היית'ם נסר. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 1.5.18
היית'ם נסר. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 1.5.18

מזרח העיר עזה, 30.3.18:

עבדאללה דרוויש, סטודנט בן 22 תושב בית לאהיה, הגיע לאזור ההפגנות ב-30.3.18, בסביבות השעה 15:00. כעבור כשעתיים נורה דרוויש ברגל ימין, ופונה לבית החולים האינדונזי הסמוך למחנה הפליטים ג'באליא, שם נותח ברגלו והותקנו לו שתלי פלטינה. בעדות שמסר ב-19.4.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר:

עבדאללה דרוויש
עבדאללה דרוויש

אחרי שיצאתי מחדר הניתוח הרופאים אמרו לאבא שלי שמצבי קשה ביותר ושאני צריך הפניה לטיפול בחו"ל. קיבלנו מהרשות אישור לטיפול בבית החולים אל-אסתישארי ברמאללה. מכיוון שהדם לא זרם טוב ברגל והייתה קריש דם בעורק, הרופאים ביקשו לזרז את הטיפול בבקשה ואמרו שאחרת יצטרכו לעשות לי צנתור בעורק. מכיוון שישראל סירבה לאפשר לי לעבור, הרופאים ביצעו את הצנתור ב-1.4.18. לפני הכניסה לניתוח, כדי להיות מוכנים לגרוע מכל, אבא חתם על אישור לקטיעת הרגל מהברך. תודה לאללה, הניתוח הצליח וזרימת הדם ברגל התחדשה. בשבת, 21.4.18, יעבירו אותי לבית החולים א-שיפאא בעזה בשביל ניתוח להשתלת רקמות ברגל. כרגע אני זקוק להפניה לטיפול בחו"ל כדי לטפל בבעיות האורתופדיות ונוירולוגיות ברגל. בגלל שיש רקמות קרועות אני אצטרך עוד כמה ניתוחים.

למרות שההפגנות היו הפגנות שקטות החיילים, שלא היו בסכנה, ירו עלינו בצורה מסיבית. הפציעה שלי ברגל הייתה מסוכנת מאוד והחיים שלי היו בסכנה. למרות זאת, הצד הישראלי לא התיר לי להגיע לטיפול בבתי חולים בגדה המערבית.

עבדאללה דרוויש. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 19.4.18
עבדאללה דרוויש. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 19.4.18

צפונית לח'וזאעה, 13.4.18:

ב-13.4.18, בסביבות השעה 13:00, הגיע אחמד עפאנה, תושב ח'אן יונס בן 30, נשוי ואב לשלושה, לאזור ההפגנות שמצפון לעיירה ח'וזאעה. כמה שעות לאחר מכן, בסביבות השעה 17:00, נורה עפאנה ברגל ימין ופונה לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס. בעדות שמסר ב-30.4.18 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר:

אחמד עפאנה
אחמד עפאנה

הרופאים אמרו לי שהם מכניסים אותי לחדר ניתוח כי הפציעה שלי חמורה. שמעתי רופא אומר לרופא אחר: "כריתה". זה היה הדבר האחרון ששמעתי. אחר כך הזריקו לי חומר מרדים והכניסו אותי לחדר ניתוח. נשארתי שם במשך שש שעות בערך. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במחלקה הכירורגית. התחלתי להגיד "הרגל שלי, הרגל שלי", כי חשבתי שאיבדתי אותה, אבל הסתבר שבסוף לא כרתו אותה בניתוח.

שעה אחרי הניתוח התחיל דימום ברגל והחזירו אותי שוב לחדר הניתוח. אחרי שעצרו את הדימום, העבירו אותי לטיפול נמרץ כי המצב שלי היה קשה ורמות ההמוגלובין שלי ירדו. אחרי יומיים העבירו אותי מטיפול נמרץ בחזרה למחלקת הכירורגית. עשו לי עוד ניתוחים ברגל. השתילו לי פלטינה ואיחו קרע בווריד. אחר כך עשו בכל יום ניקוי של הפצע. איבדתי את התחושה ברגל. במשך עשרה ימים ניקו את הפצע ונתנו לי משככי כאבים.

ב-23.4.18, בשעות אחרי הצהרים, הרגשתי משהו חם מתחתי. הרמתי את השמיכה וגיליתי שהרגל מדממת חזק. לקחו אותי לחדר ניתוח ושם גילו שהווריד שאוחה נקרע שוב, מה שגרם לדימום. הם עצרו את הדימום, אבל בשלב הזה הרופאים כבר איבדו כל תקווה, ואמרו לי שמוכרחים לכרות את הרגל, כי הם מפחדים מההשלכות של המצב שלה על שאר הגוף. למרות שידעתי מההתחלה שיש אפשרות של כריתה אני וההורים שלי סירבנו להאמין בזה והתנגדנו בתוקף. אבל כשהמצב החמיר מאוד הסכמתי, גם בגלל הכאבים העזים שלא חלפו במשך כל תקופת האשפוז.

למחרת הרופאים כרתו לי את רגל ימין. נכנסתי לחדר הניתוחים בשעה עשר בבוקר ויצאתי בשעה 12:00 בצהרים. אחרי שיצאתי הרופאים הרגיעו אותי שמצבי הבריאותי טוב. המשפחה שלי לקחה את הרגל הכרותה שלי לקבורה. אני עדיין מאושפז בבית החולים האירופי. כל יומיים מנקים את הפצע. צריך שהפצע ייסגר, יחלים, ואחר כך אוכל לעבור ניתוח פלסטי ברגל.

אני מתוסכל מאוד וקשה לי להתמודד עם איבוד הרגל. אבל זה הגורל שלי. אני מקווה שאחלים בקרוב, ואז יתקינו לי רגל תותבת ואוכל לחזור ללכת ולנהל חיים נורמליים.

אחמד עפאנה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 30.4.18
אחמד עפאנה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 30.4.18