דילוג לתוכן העיקרי
חסימה שהציב הצבא בכניסה הראשית לכפר אוסרין. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 1.7.19
תפריט
נושאים

שגרת כיבוש: במהלך יוני-יולי הצבא חסם את דרכי הגישה הראשיות לשני כפרים פלסטיניים

עדכון: ביום שני, 5.8.19 שב הצבא וסגר את שני השערים בכניסות הצפוניות לדיר ניזאם. נכון ל-8.8.19 דרכים אלה חסומות עדיין.

חסימת הכניסות לכפרים כבר הפכה מזמן לאחת משיטות הדיכוי השגרתיות בהן משתמשת ישראל נגד פלסטינים תושבי הגדה המערבית. בדרך כלל, מצדיק הצבא את סגירת הכפרים בטענה שצעירים מהכפר יידו אבנים או השליכו בקבוקי תבערה על כלי-רכב ישראליים . וכך, במחי יד, מעניש הצבא את כל תושבי הכפר והכפרים הסמוכים לו המשתמשים באותן דרכים – על אף שלא עשו דבר.

ושוב, במהלך החודשים יוני ויולי 2019, סגר הצבא כניסות לשני כפרים בטענה שצעירים יידו אבנים לעבר כבישים: הכניסה הראשית לכפר אוסרין שמדרום-מזרח לשכם נחסמה באמצעות סלעים וערימות חול למשך 29 יום ובכפר דיר ניזאם שמצפון-מערב לרמאללה נסגר השער המוצב בכניסה הצפון-מערבית למשך 20 יום.

חסימת הכבישים היא ענישה קולקטיבית של אלפי בני אדם הגרים או עובדים בכפר או בסביבתו. ההגבלות הקיצוניות על חופש התנועה של התושבים משבשות לחלוטין את חייהם ופוגעות ביכולתם להתפרנס, להגיע למוסדות לימוד, לעבד שטחים חקלאיים, לקבל טיפול רפואי או, פשוט, לנהל חיי שגרה סבירים. החסימות כופות על התושבים חיים בחוסר ודאות וגורמות לתסכול ולבזבוז זמן יקר. אין כל קשר בין זריקת אבנים על ידי צעירים בכפר – שהתרחשה או לא התרחשה – לבין פגיעה זו באלפי בני אדם, שכל כולה ניצול שרירותי של הצבא את כוחו ואת סמכותו.

החסימה שהציב הצבא בכניסה הראשית לכפר אוסרין. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 1.7.19

להלן תיאור החסימות ועדויות שגבו תחקירני בצלם מתושבי הכפרים:

חסימת הכניסה הראשית לכפר אוסרין למשך 29 יום ,10.7.19-12.6.19

הכפר אוסרין, שבו חיים כ-2,100 תושבים, שוכן דרומית-מזרחית לשכם. לכפר ארבע כניסות: הכניסה הראשית, הדרום-מזרחית המובילה לכביש 505,שאותה הצבא חסם וושממנה, לפני החסימה, מתפצלת דרך מזרחית המובילה לכפר עקרבא ודרכו לכביש הראשי (505), ושלוש כניסות נוספות המחברות בין הכפר לכפר ביתא.

בחודשים אפריל-מאי חסם הצבא את הכניסה הראשית לכפר למשך כחודש וחצי. וביום שישי, 12.6.19, חסם אותה בשנית. חיילים הגיעו לכפר לפנות בוקר בג'יפים צבאיים כשהם מביאים עמם דחפור, וסגרו את הכניסה הראשית המובילה לכביש 505 באמצעות סלעים וערימות חול. באותו יום הודיע המת"ק הפלסטיני לתושבים כי לדברי הצבא הדרך נחסמה לאחר שצעירים יידו אבנים על כביש 505 ושרפו צמיגים. כשבועיים לאחר מכן, ב-27.6.19, פינו צעירים מהכפר חלק מהחול ופתחו מעבר צר למכוניות אולם יומיים לאחר מכן שב הצבא וחסם את הכניסה בערימות חול. ב-10.7.19 הסיר הצבא את ערימות החול ופתח את הדרך.

חסימת הכניסה כפתה על התושבים להשתמש בדרכים חלופיות, ובשל עבודות שהתבצעו בכביש המחבר בין עקרבא לכביש 505 לא יכלו התושבים להשתמש גם בו ונאלצו לנסוע בדרכים משובשות, תלולות ורצופות פסי האטה העוברות בין בתי הכפר ביתא.

מפת האזור

תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי גבתה עדויות מתושבים בכפר:

מובארכ עדילי, בן 37, נשוי ואב לארבעה, ראש מועצת אוסרין, סיפר בעדות שמסר ב-1.7.19:

מובארכ עדילי. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 1.7.19

זו לא הפעם הראשונה שהכניסה הראשית נחסמת על-ידי הצבא. בתקופה האחרונה היא כבר נחסמה כמה פעמים לתקופות שונות, הארוכה בהן לפני חודשיים בערך, למשך חודש וחצי.

הצבא מעניש כפר שלם, שהתושבים שלו צריכים להגיע ממקום למקום. יש פה הרבה אנשים שעובדים כפועלים בתוך הקו הירוק. בגלל החסימה התושבים נאלצים להשתמש בדרכים חלופיות, דרך הכפרים הסמוכים ביתא ועקרבא. בזמן האחרון עושים בכפר עקרבא עבודות תחזוקה בכביש ואי אפשר לעבור דרך שם ולכן כולם נאלצו לנסוע דרך הכפר ביתא. הדרך הזאת מאריכה את המסלול ב-6 קילומטר בערך ועוברת בין השכונות של ביתא. זו דרך ישנה, צרה, תלולה ומשובשת ויש בה הרבה מאוד פסי האטה ומהמורות.

בכל יום אני מקבל המון פניות מהתושבים ששואלים מתי תיפתח הכניסה. כולם סובלים מהחסימה, במיוחד הפועלים שיוצאים מוקדם מאוד בבוקר לעבודה, דרך המחסומים ברקן וקלקיליה, ועכשיו לא יכולים להגיע ישירות לכביש 505. אפילו מחיר הנסיעה בתחבורה הציבורית עלה בחמישה עד עשרה שקלים לכל כיוון.

הצבא מעניש כפר שלם בטענה שכמה צעירים יידו אבנים. לא שמענו שבכלל נגרם נזק למכוניות ישראלית. אין שום הסבר למה שקורה חוץ מענישה קולקטיבית. אם באמת היה יידוי אבנים הצבא הרי היה עוצר את הצעירים אבל המטרה האמיתית היא לעשות בלגן בכפר ולהשפיל את התושבים.

ריזק עדילי, בן 61, נשוי ואב לחמישה, נהג הסעות, סיפר בעדות שמסר ב-1.7.19:

ריזק עדילי. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 1.7.19

כשגיליתי שהכניסה לכפר חסומה ניסיתי לנסוע דרך עקרבא, אבל גם הכביש הזה היה סגור בגלל עבודות תחזוקה. נאצלתי לנסוע בכביש ביתא, שהוא תלול, צר ומלא מהמורות. הוא גם עובר בתוך השכונות של הכפר לכן צריך להיזהר מאוד מילדים קטנים או חיות מחמד שיכולים לצאת פתאום לכביש. זה לא כביש ראשי ובדרך כלל לא עוברות בו המון מכוניות. הדרך הזו גם ארוכה יותר ולוקח בערך 20 דקות עד שמגיעים לכביש ראשי. הדרך עוברת בשוק של ביתא וזה גורם להרבה עיכובים. אדם שרוצה לנסוע עכשיו מאוסרין לשכם, צריך לצאת לפחות חצי שעה קודם כדי להגיע בזמן. לעומת זאת, הנסיעה דרך הכביש הראשי לוקחת בערך 35 דקות כשהדרך פתוחה ואין עיכובים. אני חוזר הביתה עייף ומותש בגלל כל ההגבלות האלה.

החסימה היא בעיה גדולה במיוחד כשצריך להסיע חולים. לפני עשרה ימים בערך, ביום חמישי, בסביבות השעה 22:30, הסעתי את עפיף עדילי תושב הכפר בן 70, שלא הרגיש טוב, לבית החולים בשכם אחרי שלקה בשבץ באותו ערב. כמובן שלא הייתה ברירה אלא לנסוע דרך ביתא. לקח לנו 45 דקות להגיע לבית החולים בשכם, כי בימי חמישי יש עומס תנועה גדול בכניסה לביתא, בגלל השוק המרכזי. לאורך כל הדרך עדילי צעק מרוב כאב. אשפזו אותו למשך כמה ימים ואחר כך הוא נפטר. אולי היה ניתן להציל את חייו אם היינו נוסעים בתנאים טובים יותר ומגיעים מהר יותר לבית החולים.

בכל יום מתקשרים אליי הרבה אנשים שרוצים לנסוע איתי ושואלים אם הכניסה עדיין סגורה וחלקם מבטלים את הנסיעה כשאני מודיע להם שהיא סגורה עדיין.

לואאי עדילי, בן 43, נשוי ואב לחמישה, בעל מינימרקט בכפר, סיפר בעדות שמסר ב-1.7.19:

לואאי עדילי. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 1.7.19

מאז חסימת הכניסה הראשית לכפר, אני סובל מאוד. הספקים של החברות השונות מסרבים להיכנס לכפר דרך הדרכים החלופיות. כשהם מגיעים לכניסה לאוסרין ורואים שהיא חסומה, הם מתקשרים אליי ומתנצלים שהם לא יוכלו להגיע. כדי לשכנע אותם להגיע בכל זאת אני משלם להם בין 20 ל-30 שקלים פיצוי על הנסיעה הארוכה. אבל הרבה מסרבים גם אז.

חסרה לי הרבה סחורה בחנות. זה כאילו אנחנו נמצאים בארץ אחרת, מעבר לגבול, ואי אפשר להגיע אלינו. כדי לפתור את הבעיה הזאת, שחוזרת על עצמה בכל פעם שהצבא מטיל סגר על הכפר, שכרתי בתחילת השנה מחסנים והשקעתי בהם 10,000 שקלים. זהו סכום גדול מאוד בשבילי, אבל לא הייתה לי ברירה. זה מקור הפרנסה שלי ואני חייב לשמור עליו. ובכל זאת אני עדיין סובל ממחסור בסחורה, הכל בגלל מדיניות הענישה הקולקטיבית.

במה אני אשם? במה אשמים כל הנשים, הילדים והזקנים בכפר שנענשים בצורה הזו? בכל פעם שהישראלים רוצים לחסום את הכניסה לכפר ולשבש את החיים שלנו, הם טוענים שזה צעד ביטחוני. אני בספק אם באמת היה מקרה של יידוי אבנים.

הכניסה הצפון-מערבית לדיר ניזאם שנחסמה על-ידי הצבא בחודשים יוני-יולי. צילום: איאד חדאד, בצלם, 2.7.19

חסימת הכניסה הצפון-מערבית לכפר דיר ניזאם למשך 20 יום, 15.7.19-26.6.19

הכפר דיר ניזאם, שבו חיים כ-900 תושבים, שוכן מצפון-מערב לרמאללה. לכפר שלוש כניסות: הכניסה הצפונית שאותה חסם הצבא בשער נעול כבר מתחילת 2019, והכניסה הצפון-מערבית, שהדרך היוצאת ממנה מובילה לכביש 465 צפונה לכיוון שכם ודרומה לכיוון רמאללה. והכניסה הדרום-מזרחית המובילה לכביש 450, שמחברת את הכפרים הפלסטיניים שבאזור לעיר רמאללה. כניסה נוספת לכפר, בצדו המערבי, מובילה לדרך חקלאית צרה ומשובשת.

ביום רביעי, 26.6.19, בשעות אחר הצהריים, סגר הצבא את שער הברזל שהציב בכניסה הצפון-מערבית לכפר כבר בחודש פברואר. המת"ק הישראלי הודיע לתושבי הכפר כי השער נסגר לאחר שצעירים יידוי אבנים על כביש 465. בכך הותיר הצבא לתושבים רק נתיב אחד - דרך הכניסה הדרום-מזרחית. אלא שעל דרך זו מוצבים שני מחסומים מאוישים, שהראשון בהם הוצב בשנת 2017, בהמשך הדרך, בסמוך לכיכר א-נבי סאלח (התנחלות חלמיש), והשני הוצב בתחילת השנה, ביציאה מהכפר, לפני החיבור לכביש 450. שני המחסומים מאוישים 24 שעות ביממה על-ידי חיילים, בשניהם יש מגדלי שמירה וקוביות בטון ומתבצעות בהם בדיקות קפדניות. בנוסף, הצבא אוסר לחלוטין על מעבר פלסטינים בדרך זו בימי שישי בין השעות 22:00-17:00 ובימי שבת בין השעות 11:30-7:30 שבהן מתנחלים מחלמיש נוהגים להתפלל באמצע הכביש. בסופי השבוע שבמהלך חסימת הדרכים ביוני היה הכפר נתון לפיכך בסגר. ב-15.7.19 פתח הצבא את שני השערים, בכניסה הצפונית ובכניסה הצפון-מערבית.

הכניסה הצפונית לדיר ניזאם, שנחסמה על-ידי הצבא מינואר 2019 ועד אמצע יולי 2019. צילום: איאד חדאד, בצלם, 2.7.19

תחקירן בצלם איאד חדאד גבה עדויות מתושבים בכפר:

איבראהים נג'אדה, בן 28, רווק, מגדל צאן, סיפר בעדות שמסר ב-2.7.19:

אנחנו גרים בשוליים המערביים של דיר ניזאם, באזור שמכונה אל-בסאתין, במרחק של בערך חצי קילומטר מהכביש הראשי 465, דיר ניזאם-רמאללה, קרוב לכניסה הצפון-מערבית להכפר, שהצבא סגר עכשיו. את הכניסה הצפונית הצבא חוסם כבר מתחילת השנה. הם השאירו לנו רק את הכניסה הדרום-מזרחית שמתחברת לכביש 450.

לפעמים אנחנו צריכים להגיע לכפרים השכנים - עאבוד או דיר אבו משעל שנמצאים מערבית לכפר שלנו. בימים רגילים, כשהכניסה הצפון-מערבית פתוחה זו נסיעה קצרה - חצי קילומטר עד לכביש 465, ומשם בערך עוד 5 קילומטר לכפרים האלה. עכשיו אנחנו נאלצים לנסוע בדרך יותר ארוכה, דרך כביש 450, ולעבור במחסומים רק כדי להגיע לכביש 465. זה לוקח לנו יותר זמן ויותר דלק. במצב הזה אין מוניות שנוסעות לכפרים האלה ואין ברירה אלא ללכת כל הדרך ברגל או לקחת מונית בתוך הכפר עד הכניסה הצפון מערבית ומשם להמשיך ברגל, בין השדות החקלאיים, עד לכביש הראשי 465. בקיץ זה ממש סבל. כשנוסעים דרך הכניסה הדרום-מזרחית צריך לעבור במחסומים והחיילים שם עושים בדיקות קפדניות וגם משפילים את הנוסעים ומתגרים בהם ולכן הרבה אנשים נמנעים מלנסוע בכביש הזה. אבל בגלל החסימה של שאר הכניסות אנחנו נאלצים לנסוע דרך שם לרמאללה ולעבור בכפרים ביתיללו, דיר עמאר, ראס כרכר ועוד. זאת דרך ארוכה מאוד, מלאה בפסי האטה ובחלק מהמקומות היא מאוד צרה. הנסיעה יכולה לקחת שעה לכל כיוון, לעומת נסיעה של כחצי שעה לכל היותר דרך כביש 465 העובר בין הכפרים אום ספא, ביר זית ולבסוף רמאללה.

חסימת הכניסות גורמת לנו להפסדים כלכליים ולהרבה לחץ נפשי. לא רק שהנסיעות עולות הרבה יותר ולוקחות יותר זמן, גם העסקים שלנו נפגעים. לדוגמה, ביום שבת האחרון הייתה אמורה להגיע אלינו משאית עם מספוא לצאן אבל הנהג סירב לנסוע דרך חלמיש בגלל שלא רצה להתעכב במחסומים של הצבא וחשש שהמשטרה תקנוס אותו. לכן נאלצנו לפגוש אותו מחוץ לשער הצפון-מערבי. הוא פרק שם את כל הסחורה ואנחנו נאלצנו לסחוב את הכול ולהכניס לתוך משאית שחיכתה מאחורי החסימה. זה היה מעייף מאוד לקח לנו בערך שעה וחצי. אם השער היה פתוח המשאית הייתה יכולה להיכנס ולהוריד את הסחורה ישר אצלנו בלי שום טרחה או מאמץ מיוחדים.

מפת האזור

הילאל נג'אר, בן 44, נשוי ואב לשניים, רופא, תושב רמאללה, סיפר בעדות שמסר ב-2.7.19:

אני רופא משפחה ועובד במשרד הבריאות הפלסטיני, וגם במרפאות חוץ בכמה כפרים מסביב לרמאללה. בין השאר אני עובד בדיר ניזאם. בשבילי, הדרך הנוחה ביותר להגיע היא דרך הכניסה הצפונית, אבל מאז שהיא נחסמה, אני מגיע דרך הכניסה הצפון-מערבית. ביום שלישי, 2.7.19, בשעות הבוקר, הייתה לי משמרת שבועית בדיר ניזאם. בדרך כלל במשמרת כזאת אני בודק בערך 20-15 מטופלים. כשהגעתי לכניסה הצפון-מערבית גילתי שהשער סגור.

לא ידעתי בכלל שיש דרך אחרת להגיע מכביש הראשי, 465. אחרי שעשיתי בירורים, ניסיתי להגיע לכניסה הדרום-מזרחית, בדרך שאני בכלל לא מכיר, אבל פספסתי את הכניסה לכפר. נלחצתי, והחלטתי לחזור לרמאללה. הודעתי למנהל שלי מה קרה וחזרתי. זה היה טרטור לא נעים ובאותו יום הפסדתי יום עבודה אבל מי שסבל מזה בעיקר הם המטופלים שלי. אולי היו ביניהם מקרים דחופים שלא יכולים להמתין עד לביקור שלי בשבוע הבא.

עבד א-נאסר א-תמימי, בן 58, נשוי ואב לחמישה, פקיד במשרד החינוך ברמאללה, סיפר בעדות שמסר ב-2.7.19:

לא עוברת שנה, ואפילו לא עובר חודש, בלי שהצבא סוגר את הכניסות לכפר. זאת ענישה קולקטיבית כדי לשבש לנו את השגרה ולייאש אותנו. מאז החסימה אנחנו נאלצים לנסוע דרך הכניסה הדרומית ולעבור דרך שני המחסומים שמוצבים שם במרחק של 2 קילומטר בעלערך אחד מהשני.

מי שלא עובר את זה לא יודע כמה זה מקשה על החיים. זה פוגע באנשים מכל הבחינות, כלכלית, חברתית, בריאותית. זה מקשה להגיע למוסדות חינוך ולהגיע לשטחים החקלאיים שלנו. עלויות הנסיעה מוכפלות – גם דלק וגם בתחבורה ציבורית. המוניות אפילו לא מנסות להיכנס לכפר – פשוט מורידות אנשים מחוץ לחסימה והם נאלצים ללכת ברגל. לכפר יש הרבה אדמות חקלאיות שעכשיו קשה להגיע אליהן בין דיר ניזאם לא-נבי סאלח. לי אישית יש שם עצי זית ועכשיו אני לא הולך לחרוש שם כי אני מפחד שיעכבו אותי במחסומים שבכניסה הדרומית. זה מאוד מייאש.

כל שגרת החיים שלנו משובשת, אי אפשר לחשוב בצורה הגיונית ואי אפשר לתכנן דברים. זה מצב שמוביל לדיכאון, מתח ודאגה. האנשים חושבים כל הזמן רק איך יצליחו לצאת מהכפר ולחזור אליו בשלום.