דילוג לתוכן העיקרי
עאטף חנאיישי מול קצין על הגבעה שעליה נורה. צילום: נידאל שתייה, אנדולו, 19.3.21
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים פיזרו הפגנה שבועית נגד מאחז לא חוקי - אחד מהם ירה בראשו של מפגין והרג אותו

באוקטובר 2020 הקימו מתנחלים מאחז חדש על אדמות הכפר בית דג'ן שממזרח לעיר שכם, במרחק של כשני קילומטרים מהכפר. מאז, נוהג לפחות אחד המתנחלים לשוטט באדמות הכפר כשהוא חמוש, לירות באוויר וליידות אבנים לעבר תושבים המעבדים את אדמותיהם או רועים את עדריהם. המאחז החדש מצטרף לשרשרת המאחזים ממזרח לאלון מורה על רכס ג'בל בילאל (הר כביר), באופן הקוטע את הציר ההיסטורי שהוביל מבית דג'ן צפונה, אל היישובים שלאורך ואדי אל-פרעה (עמק תרצה) ומשם לבקעת הירדן. באמצע חודש אפריל פינו כוחות הביטחון את המאחז, אולם הוא הוקם מחדש במיקום סמוך עוד באותו יום.

לאחר הקמת המאחז הקימו התושבים אוהל מחאה, אך הצבא מיהר להרוס אותו. מאז, מקיימים תושבי הכפר הפגנות מדי יום שישי במחאה על הקמת המאחז, בהשתתפות מאות אנשים. במהלך ההפגנות חלק מהתושבים מיידים אבנים לעבר החיילים, שמשליכים רימוני הלם ויורים לעברם רימוני גז מדמיע וכדורי מתכת מצופים גומי, ומאז תחילת 2021 גם אש חיה, ממנה נפצעו לפי נתונים של האו"ם שלושה מפגינים. בעקבות ההפגנות הציב הצבא סוללות עפר בדרכים המובילות לאזור המאחז, המונעות מתושבי הכפר להגיע ברכב לאדמותיהם.

חסימת דרך חקלאית פלסטינית בידי הצבא בעקבות הקמת המאחז. צילום: איל שגיב, בצלם, 22.3.21

ביום שישי, 19.3.21, החלה ההפגנה השבועית בסביבות השעה 12:30. כ-150 מתושבי הכפר ויישובים סמוכים החלו לצעוד לעבר המאחז. קבוצה של כ-30-20 תושבים שצעדה בראש הגיעה לגבעות שמצפון-מזרח לכפר, בעוד שאר התושבים נותרו במרחק מה. לאחר שטיפסו על אחת הגבעות, הבחינו המפגינים בשלושה חיילים, שעמדו במרחק של כ-150 מטרים מהם, בהם קצין. אחד מהחיילים עמד במרחק של כמה עשרות מטרים מהשניים האחרים.

מספר תושבים החלו ליידות אבנים לעבר החיילים, מי בידיו ומי באמצעות קלע, ואחד החיילים השליך לעברם שני רימוני הלם. לאחר שהמפגינים המשיכו ליידות אבנים, ירה אחד החיילים כמה יריות באוויר. אחד ממיידי האבנים, עאטף חנאיישי, בן 46, התקדם לעבר החיילים. אז ירה לעברו חייל ממרחק של כמה עשרות מטרים כמה כדורים. אחד מהם פגע בראשו.

כמה מהמפגינים רצו לעבר חנאיישי והחייל ירה שוב מספר יריות באוויר. התושבים לא נרתעו והמשיכו להתקדם, הרימו את חנאיישי ופינו אותו מהמקום לבית חולים, שם נקבע מותו. לאחר הפינוי הגיעו למקום שוטרי מג"ב שפיזרו את מעט המפגינים שנותרו במקום באמצעות גז מדמיע.

מקום ההפגנה. צילום: איל שגיב, בצלם, 22.3.21

הירי הקטלני בעאטף חנאיישי, שלא סיכן את חייו של מי מהחיילים, אינו חוקי ואינו ניתן להצדקה. ירי אש חיה מותר רק במקרים בהם נשקפת סכנת חיים מיידית וממשית לחיילים או לאדם אחר ובהעדר כל אפשרות אחרת להרחיק את הסכנה. תנאים אלה לא התקיימו במקרה זה. ממילא, הצבא מתייחס להגבלה זו על ירי אש חיה כהמלצה בלבד: חנאיישי הוא ההרוג הפלסטיני ה-39 בידי כוחות הביטחון מאז 2015 מירי חי בגדה המערבית באירועים שבהם פלסטינים יידו אבנים או נחשדו כמיידי אבנים. כולם לא סיכנו את חייהם של אנשי כוחות הביטחון או של כל אדם אחר.

הפיזור האלים מדי שבוע של ההפגנה נגד הקמת המאחז בידי הצבא נועד להכשיר את הגזל: לא רק שישראל אינה עושה דבר כדי לפנות את המאחז, שתושביו גזלו את אדמות התושבים וממררים מאז את חייהם, היא גם אוסרת על התושבים למחות נגד המציאות שנכפתה עליהם. התנהלות זו אינה ייחודית למאחז זה. זוהי מדיניותה ארוכת השנים של ישראל בכל רחבי הגדה המערבית, ומטרתה לדחוק את רגלי הפלסטינים מאדמותיהם.

 

עאטף חנאישי עם אחד מבניו ובן משפחה. התמונה באדיבות המשפחה

מ.ס., צלם עתונות, תיעד את ההפגנה ממרחק של כמה מאות מטרים. בעדות שמסר ב-23.3.21 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפר:

בסביבות השעה 12:30 הגעתי לאזור אל-מוקעה, מצפון-מזרח לכפר בית דג'ן, כדי לסקר את ההפגנה נגד הקמת המאחז באדמות הכפר. ראיתי שלושה חיילים על הגבעה, אחד מהם במרחק של עשרים מטרים בערך משני החיילים האחרים, ו-10-5 צעירים שהשליכו אבנים לעברם. התמקמתי בנקודה גבוהה מולם שמשקיפה על האזור כולו והתחלתי לצלם. אחד החיילים ירה 7-5 כדורים באוויר. התושבים, שהיו באזור נמוך יותר מהחיילים, התרחקו והתכופפו כדי להתגונן מהירי.

אחרי הירי ראיתי אדם בחולצה אדומה שהתקדם לפני שאר המפגינים ויידה אבנים בעזרת קלע לעבר החיילים, ממרחק של כמה עשרות מטרים. ראיתי את החייל שעמד בנפרד יורה שניים-שלושה כדורים. המפגין בחולצה האדומה נפל ושאר הצעירים התכופפו. הצעירים צעקו שיש פצוע ורצו אליו, אבל אז החייל ירה שוב כמה כדורים והצעירים שוב התכופפו. אחר כך הם התרוממו, רצו לפנות את הפצוע, וכל התושבים התרחקו מהמקום והלכו אחריהם כדי לראות מה מצבו. הייתי די בטוח שהוא לא בחיים כי הוא נורה בראש ולא נראה שהוא זז בכלל אחרי שהוא נפגע.

חאזם חניני, תושב בית דג'ן בן 43 ואב לשניים, פקיד במועצת הכפר, השתתף בהפגנה השבועית. כשהגיע למקום הבחין בשלושת החיילים שהיו במרחק של כ-150 מטרים ממנו, במעלה הגבעה.

בעדות שמסר ב-21.3.21 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי תיאר את מה שאירע:

חאזם חניני

כשהמפגינים ראו את החיילים, בערך שישה מהם התחילו לזרוק לעברם אבנים. אחד החיילים השליך לעברם שני רימוני הלם ואז אחד החיילים ירה כמה כדורים באוויר. הצעירים שיידו אבנים התקרבו עד למרחק של כמה עשרות מטרים מאחד החיילים שעמד במרחק מהשניים האחרים. החייל ירה שלושה כדורים, הצעירים נשכבו כדי להתגונן מהכדורים ואז התרוממו, אבל אחד מהם נשאר על הקרקע. חשבתי שהוא נפגע. הצעירים ניגשו אליו בריצה להרים אותו והחייל ירה לעברם עוד כמה כדורים.

אני הייתי כבר במרחק של עשרים מטרים מהם. המשכתי להתקדם אל הפצוע. הפנים שלו היו מכוסות דם. הצעירים אמרו לי שזה עאטף חנאיישי מהכפר שלנו, שמתנדב כמואזין במסגד. הוא נפגע בראש והיה נראה שהוא כבר מת. סחבנו אותו למרחק של קילומטר או יותר עד שהגענו לרכב של אחד התושבים, ואז לקחנו אותו לבית החולים רפידיא בשכם, שם הודיעו שהוא נפל שהיד. זה היה הלם.

באותו בוקר, אכל עאטף חנאיישי את ארוחת הבוקר עם אשתו איסלאם, בת 38, ואז יצא להפגנה השבועית. לבני הזוג שלושה ילדים, בני 13-6, ובתם האמצעית ליאן בת העשר, חולה בסרטן ועוברת בדיקות וטיפולים.

בעדות שמסרה ב-7.4.21 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי סיפרה איסלאם חנאיישי על אירועי אותו יום:

עאטף ביקש ממני את הכובע ואמר לי: ״אני אשים מסכה והחיילים לא יוכלו לזהות אותי״. אמרתי לו: ״אני מבקשת ממך, תיזהר. אנחנו לא רוצים עוד אסונות, מספיקה לנו המחלה של הבת שלנו״. נתתי לו כובע והוא יצא מהבית. לא העליתי בדעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שהוא יוצא מפתח הבית, שהוא לא ישוב הביתה לעולם.

כעבור זמן קצר, אולי שעה, שמעתי את גיסתי שגרה בבניין שלנו אומרת שיש שהיד בכפר. הייתה לי מועקה איומה בחזה ונתקפתי חרדה. עמדתי ליד החלון ועקבתי אחרי המתרחש, אבל אף אחד לא עדכן אותי בכלום. ניסיתי להתקשר לבעלי אבל הוא לא ענה. ניסיתי גם את אחיו וגם הוא לא ענה. הפחד שלי הלך והתגבר. ראיתי את בני, בכר, ברחוב מול הבית ושאלתי אותו: ״איפה אבא שלך?״. הוא אמר שהוא בהפגנה ושאומרים שיש שם שהיד. שאלתי אותו מי זה והוא אמר שהוא לא יודע, שאף אחד לא אומר מי זה. ניסיתי להמשיך בעבודות הבית אבל לא הצלחתי. התרוצצתי מחדר לחדר ולא ידעתי מה לעשות.

אחר-כך הגיעו כמה קרובי משפחה שלנו. יכולתי לראות עליהם שקרה אסון. בהתחלה הם הודיעו לי שבעלי נפצע ואחר-כך אמרו שהוא נמצא בחדר הניתוח ושהמצב שלו חמור, ורק אז הם אמרו לי שהוא שהיד. זה היה כמו מכת חשמל. איבדתי את ההכרה, לא הייתי מסוגלת לשאת את הבשורה הזו. פחדתי שבעלי ייפצע ואז נצטרך לטפל בו במקום לטפל בבת שלנו, אבל אפילו לא העליתי על דעתי שהוא ייהרג.

מאז שהוא נהרג אני צופה כל יום בסרטוני וידיאו שהוא מופיע בהם, גם אלה מיום האירוע וגם בסרטונים משפחתיים. אני לא יכולה להאמין שהוא הלך מאיתנו ולעולם לא ישוב. זה כאילו אני חיה בתוך סיוט. שלושה ימים אחרי שהוא נהרג היה לבת שלי, ליאן, בת העשר, תור בבית החולים "אל-מוטלע" בירושלים. אחותי הלכה איתה במקומי ובכל פעם שדיברתי איתן בטלפון שמעתי אותה בוכה. היא פוחדת מאוד ממחטים, מרופאים ומבית החולים, והיא בכתה במשך כל הביקור. לתור הבא היא סירבה ללכת בלעדיי. עכשיו אנחנו פה בבית החולים לשלושה ימים של טיפולים כימותרפיים. כבר היינו אמורות להשתחרר הביתה אבל בגלל שהמערכת החיסונית שלה חלשה נשארנו פה להמשך מעקב וטיפול תרופתי.

אני צריכה את בעלי לידי. אף אחד לא מסוגל להבין את הכאב שאני מרגישה חוץ ממנו. עאטף לא דיבר הרבה על הרגשות שלו, אבל אחיו סיפר לי שמאז האבחון של ליאן הוא היה בוכה לבד בנגריה. מולי הוא היה אוזר כוחות ואומר לי: ״אלוהים ירחם עליה והיא תבריא. אל תדאגי״. הוא לא בכה בבית והסתיר מאיתנו את העצב והכאב שלו. הוא הקל עליי ועל ליאן את הכאב. ליאן אהבה אותו מאוד, ואני לא יודעת איך אתמוך בה בלעדיו. מה אעשה כשהשיער שלה יתחיל לנשור? עכשיו נאלצתי להשאיר את בכר, בן 13, ואת מוחמד, בן שש, בבית של הסבים שלהם שבו גר גם דוד שלהם עם המשפחה שלו. בכר גם הוא לא חושף את הרגשות שלו ורוצה להיראות בוגר וחזק. מוחמד לא יודע כלום, אמרתי לו שאבא שלו הלך לגן עדן ושהוא לא יחזור ואז הוא שאל מתי אנחנו נלך אליו, ומה אבא שלו עושה בגן העדן. הוא אפילו שאל אותי אם יש צעצועים בגן עדן. אמרתי לו שכן והוא אמר שאבא היה מביא לו צעצועים, ושאל מתי הוא יבוא להביא לו אותם.