דילוג לתוכן העיקרי
מחנה הפליטים קלנדיה מאחורי גדר ההפרדה. צילום: אן פק, אקטיבסטילס, 3 באפריל 2019
תפריט
מהשטח
נושאים

שוטרים שנכנסו למחנה הפליטים קלנדיה תקפו נער בביתו, ירו ללא הבחנה ופצעו חמישה בני אדם

ביום שני, 7.12.20, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, נכנס כוח של שוטרי יס"מ ומג"ב למחנה הפליטים קלנדיה, שנמצא ברובו המוחלט בשטחי הרשות, מחוץ לתחומה המוניציפלי של ירושלים, ופנה לבית משפחת חמד, בו גרות עשר נפשות. חלק מהשוטרים התפרסו ברחובות הסמוכים, חלקם על גגות בתים בשכונה וכעשרה שוטרי יס"מ נכנסו, עם כלב, לבית המשפחה. השוטרים תקפו את נסראללה חמד - בן 15 – וכלאו את שאר בני המשפחה בחדרים נפרדים. לאחר מכן ערכו השוטרים חיפוש בבית, שבמהלכו שברו שתי דלתות וקרעו ריפוד של רהיטים. לאחר כחצי שעה עזבו השוטרים את המקום, כשהם לוקחים איתם שניים מבני המשפחה – האחים מוחמד, בן 28 ומועאז, בן 21.

במהלך שהותם של השוטרים בבית, ולאחר צאתם, תושבים מהמחנה השליכו לעברם אבנים וחפצים כבדים. מספר צלפים ירו אש חיה, כולל כדורי "טוטו", לעבר תושבים במחנה – מבלי להבחין בין אנשים שהשתתפו באירועים לעוברי אורח – ופצעו ארבעה אנשים: עלי חמד, בן 25, נפצע בבטנו כשהיה על גג בית המשפחה, לאחר ששוטרים עצרו את שני אחיו; אחמד רום, בן 29, נורה בחזהו כשעמד בצומת רחובות בסמוך לבית משפחת חמד; עלי עבד אל-קאדר, בן 16, נפצע בירכו בסמוך לבית סבתו, במרחק של כמאה מטרים מבית משפחת חמד; ומוחמד ח'ליל, בן 47, נפצע בשוק כשניסה לסייע לעבד אל-קאדר הפצוע. תושב נוסף נפגע מרסיסים. לפי פרסומים בתקשורת, שישה שוטרים נפגעו באורח קל.

החיפוש האלים שערכו השוטרים בבית משפחת חמד, שכלל תקיפה של אחד הבנים, שבירת דלתות, כליאה של הדיירים והרס רכוש, אינו ניתן להצדקה. כך גם הירי האינטנסיבי שביצעו השוטרים: לטענת המשטרה הם "חשו סכנה לחייהם, פתחו בירי והשתמשו באמצעים לפיזור הפרות סדר", ואולם הסבר זה אינו מתיישב עם נסיבות האירוע, כפי שהן עולות מתחקיר בצלם: שוטרים ממוגנים וחמושים ירו אש חיה בתוך שכונת מגורים צפופה, לעבר עוברי אורח ותושבים ופצעו חמישה אנשים. ירי כזה אף הוא אינו ניתן להצדקה.

גם הפעם, כמו במאות מקרים אחרים, איש לא ישלם מחיר על האלימות שהופעלה כלפי המשפחה או על הירי המופקר – לא מי שביצע את המעשים, וגם לא בעלי התפקידים השונים בשרשרת הפיקוד והייעוץ המשפטי, המאשרים פעולות כאלו שוב ושוב.

את העדויות גבה תחקירן בצלם איאד חדאד.

עולא חמד, אם המשפחה, בת 47, תיארה את כניסתם האלימה של השוטרים לביתה, את מעצרם של שניים מבניה ואת פציעתו של בן שלישי:

ביום שני, 7.12.20, בשעה 8:00 בבוקר, ישנתי עדיין. פתאום התעוררתי מצעקות של הבן שלי נסראללה מהחדר שלו: "אימא, אימא". קמתי מהמיטה מיד בבהלה ואז שמעתי שיש שוטרים בבית. התלבשתי מהר, הערתי את בעלי וניגשתי לחדר של הבן שלי. היו שם בערך עשרה שוטרים, כולם חמושים ובמדים שחורים ואפודי מגן, עם קסדות ומסכות שחורות, כך שבקושי אפשר היה לראות את העיניים שלהם. היה להם כלב ענק עם מחסום על הפה שהמראה שלו היה מפחיד ומחריד.

כמה מהם ריתקו את הבן שלי לרצפה. נסראללה המסכן בכה וצעק לעזרה. הוא אמר לי: "אימא, הם מרביצים לי, אימא, אימא". חשבתי שאני משתגעת. מה פתאום ארבעה אנשים חמושים מתנפלים ככה על ילד? צעקתי עליהם: "חראם מה שאתם עושים, מה הוא בכלל עשה, זה ילד". ניסיתי לחלץ אותו מהידיים שלהם אבל הם דחפו אותי והרחיקו אותי באיומי נשק. רק אחרי שהתחננתי הם הסכימו לשחרר אותו.

בינתיים שוטרים אחרים עצרו שניים מהילדים הגדולים שלי, ואז הם הכריחו אותי, את בעלי, את הבנות שלי ואת חמותי להיכנס לאחד החדרים. דרך חריץ בדלת ראיתי את השוטרים הורסים שתי דלתות של חדרים ושמעתי אותם זורקים חלק מהרהיטים על הרצפה. אחרי שהם עזבו התברר לי שהם קרעו את הריפוד של תשעה מושבים בריהוט של הסלון.

אחרי עשרים דקות בערך הם יצאו מהבית ולקחו איתם את שני הבנים שלי מוחמד ומועאז, כשהידיים שלהם אזוקות לאחור. ניסיתי לצאת מהחדר כדי למנוע מהם לעצור אותם וצעקתי עליהם: "חראם, לאן אתם לוקחים אותם? מה הם עשו?". אבל השוטר שהיה ליד הדלת דחף אותי פנימה ומנע ממני לצאת.

אחרי שהם עזבו רצתי אחרי השוטרים עד לדלת של הבניין, אבל חזרתי כי חלק מהשוטרים ירו אש חיה לעבר מיידי אבנים בחוץ. כשעליתי בחזרה במדרגות ראיתי את בני עלי, בן 25, מכופף, עם יד על הבטן. הוא אמר: "נפגעתי, נפגעתי בבטן". הרמתי את היד שלו כדי לראות את מקום הפגיעה. היה לו דימום קל. אחר-כך הבנתי ממנו שהוא עלה לגג כדי לראות לאן השוטרים לוקחים את האחים שלו ואז נפגע מכדור שירה אחד השוטרים. הוצאנו את עלי למכונית של בעלי שחנתה בחצר סמוכה, בזמן שהשוטרים עדיין התעמתו עם מיידי אבנים שהיו במרחק של כמה עשרות מטרים מאתנו.

הסענו אותו למרכז הרפואי "מוג'מע פלסטין" ברמאללה. תוך פחות מעשר דקות הגענו לבית החולים, ואחרי בדיקה בחדר מיון הכניסו אותו לניתוח שארך יותר משלוש שעות. לפי הרופאים, הפציעה שלו הייתה מסוכנת. הכדור גרם נזק לבטן והם הוציאו חלק מהמעיים. הרופאים ניסו להרגיע אותנו ואמרו שאנחנו לא צריכים לחשוש לחייו. הוא השתחרר הביתה ועכשיו הוא מחלים בבית בבית אבל הוא לא חזר עדיין לעבודה שלו, שעזרה לנו לכסות חלק מהוצאות המחיה שלנו.

אחמד רום, נהג מונית שירות תושב רמאללה בן 29, הגיע למחנה הפליטים בשעה 8:30, חנה את רכבו והתקדם ברגל כדי לפגוש חבר. בזמן שעמד בצומת רחובות סמוך לבית משפחת חמד הוא נורה בכדור "טוטו" בחזהו.

בעדותו סיפר רום:

אחמד רום עם תפרים בבטנו לאחר שנותח. צילום: איאד חדאד, בצלם, 15 בדצמבר 2020

החניתי את הרכב שלי והתקדמתי בזהירות ברגל במחנה, כדי לפגוש את החבר שלי. קרוב לבית משפחת חמד היו עימותים בין צעירים בודדים שהשליכו אבנים מהסמטה, מאחורי הפינות של בתים ומגגות בתים, ושוטרים שירו לעברם אש חיה וכדורי "גומי". מהמקום שבו עמדתי ראיתי שניים או שלושה שוטרי מג"ב ליד הבית של משפחת חמד, והיו עוד בערך עשרה אנשים שעמדו וצפו ממרחק של כמה עשרות מטרים. פתאום הרגשתי כמו עקיצה בצד שמאל של החזה. לא שמעתי יריה, רק הרגשתי את הפגיעה של הכדור ואז התחלתי לדמם והרגשתי בחילה.

כמה צעירים שהיו קרובים אליי הרימו אותי, סחבו אותי 40-30 מטרים והכניסו אותי למכונית פרטית שלקח אותי מיד למרכז הרפואי "מוג'מע פלסטין" ברמאללה. בחדר המיון היו כבר שלושה או ארבעה פצועים מהמחנה מאותו יום. הכניסו אותי לניתוח שנמשך שעתיים בערך ואחרי הניתוח העבירו אותי למחלקה הכירורגית להמשך טיפול. נראה שהכדור שפגע בי נורה מלמעלה למטה, והוא יצא ממותן שמאל. השתחררתי אחרי חמישה ימים, בשבת בערב. עכשיו אני לא עובד כי אני לא מסוגל ללכת. העבודה שלי פירנסה את המשפחה שלי, בת שבע נפשות. עדיין לא ברור מה יהיו ההשלכות של הפגיעה ולכן אני מודאג מאוד לגבי העתיד.

עלי עבד אל-קאדר, תושב המחנה, בן 16 ותלמיד כיתה יא', חזר למחנה בסביבות השעה 8:30 בבוקר לאחר שהגיע לבית ספרו וגילה שהלימודים בכתתו התבטלו בשל הקורונה. כשהיה בקרבת המאפייה של משפחת ח'ליל, ירה צלף בירכו. מיד לאחר פציעתו יצא אליו אחד מעובדי המאפייה, מוחמד ח'ליל, בן 47, וניסה לעזור לו להתרחק מהמקום, אך גם הוא נורה על-ידי צלף, שפגע בו בשוק.

עלי עבד אל-קאדר לאחר שחרורו מבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 15.12.20

בעדותו סיפר עבד אל-קאדר:

בשעה 8:30 בבוקר, כשהייתי קרוב לבית של סבתא שלי ולמאפייה, הרגשתי דקירה חזקה מאוד בירך. הבנתי שנפגעתי באמצע ירך ימין. פחדתי מאוד, ירד לי הרבה דם והתחלתי לצעוק: ״נפגעתי, נפגעתי״. לא שמעתי את הירייה ולא ראיתי את השוטר שפגע בי אבל לדעתי זה היה אחד השוטרים שהיו על הקרקע, מול בית משפחת חמד, במרחק של בערך שמונים מטרים ממני.

ניסיתי לברוח אחורה לכיוון המאפייה כדי לבקש עזרה, אבל אחרי כמה צעדים נפלתי על הקרקע ולא יכולתי להזיז את הרגל שלי. מוחמד ח'ליל התקדם לכיוון שלי מהמאפייה שלו, שנמצאת במרחק של בערך עשרה מטרים מהמקום שבו נפגעתי. הוא הרים אותי כדי לעזור לי ואז פתאום גם הוא נפגע מקליע ברגל. גם הפעם לא שמעתי את הירייה. כמה בחורים ופרמדיק שהיו קרובים אלינו עזרו לנו להיכנס למכונית פרטית. הפרמדיק, שנסע איתנו, ליפף בדרך חתיכת בד סביב הפצע שלי כדי לעצור את הדימום.

מוחמד ח'ליל תיאר גם הוא בעדותו את מה שאירע:

מוחמד ח'ליל בבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 7.12.20

בזמן שהשוטרים היו בדרך החוצה מהמחנה, הסתכלתי מתוך המאפייה ושמעתי ירי של אש חיה ו"טוטו". ראיתי את עלי עבד אל-קאדר רץ ומדדה על רגל אחת לכיוון שלי. הוא היה פצוע בירך וירד לו דם. יצאתי מיד מהמאפייה כדי לעזור לו. התקדמתי כמה מטרים, הגעתי אליו ותמכתי בו. באותו זמן היה שוטר ליד בית משפחת חמד, במרחק של בערך שמונים מטרים ממני. בזמן שהחזקתי את הנער הפצוע נפצעתי מכדור "טוטו" ברגל שמאל, מתחת לברך. אני חושב שזה השוטר שירה בי. לא נפלתי, והמשכתי לנסות לעזור לפצוע, אבל לא הצלחתי להחזיק אותו. פרמדיק מהשכונה הגיע אלינו ועזר לי להרים את עלי. הצלחנו להתרחק מטווח הירי של השוטרים והסתתרנו בפינה עד שמכונית פרטית לקחה אותנו למרכז הרפואי "מוג'מע פלסטין". כשהגענו לשם הכניסו אותנו מיד לחדר מיון. נתנו לי אינפוזיה, חיטאו את הפצע וחבשו אותו. בערב נתחו אותי כדי לשקם את הגידים והעצבים שנפגעו מהירי. השתחררתי אחרי שישה ימים.

בבית החולים התברר שעורק הירך של עלי עבד אל-קאדר נקטע וכי הוא סובל מקרעים בשרירים ומפגיעה בעצבי הירך. הוא נותח ברגלו ושוחרר אחרי שישה ימים, אך ייתכן שהוא יזדקק לניתוחים נוספים לשחזור העצבים והגידים.

בעדותו המשיך וסיפר:

עכשיו אני מרותק למיטה ולא יכול לזוז בלי עזרה. מנהל בית הספר אמר שיתחשבו במצב שלי ויארגנו לי לימודים מרחוק, אחרי שאחלים. עבדתי כעוזר במסעדה של דודה שלי אבל עכשיו אני לא יכול לעבוד. אבא שלי נפטר לפני תשע שנים ואני הבן הבכור והיחיד שמסוגל לעבוד ולעזור למשפחה. אנחנו ארבע נפשות במשפחה ונעזרים בקרובי משפחה ובתמיכה מארגונים סוציאליים. אני לא יודע איך נסתדר ועד מתי נוכל להמשיך ככה.