דילוג לתוכן העיקרי
דרך העפר שאותה חצה עלי אבו עליא בעת שנורה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 6.12.20
תפריט
מהשטח
נושאים

מדיניות הפתיחה באש גבתה קורבן נוסף: נער פלסטיני בן 15 נהרג מירי צלף

ביום שעלי נהרג, הערתי אותו מוקדם, בשעה 06:00 בבוקר, וביקשתי ממנו שילך לעזור לסבא שלו להאכיל ולחלוב את הצאן. הוא מאוד אהב לעבוד עם הצאן. לפני שהלך הוא אמר לאמא שלו: "אמא, היום יום ההולדת שלי, ואני רוצה שתכיני עוגה". אנחנו משפחה כפרית ובדרך כלל אנחנו לא חוגגים ימי הולדת, אבל אמא שלו ענתה: "בסדר עלי, אני אופה לך עוגה גדולה ומתוקה כדי שתהנה עם אחיך והחברים שלך" (איימן אבו עליא, אביו של עלי).

עלי אבו עליא, התמונה באדיבות המשפחה

ביום שישי, 4.12.20, בסביבות השעה 9:00 בבוקר, טיפסה קבוצת נערים וצעירים תושבי אל-מור'ייר שמצפון-מערב לרמאללה על גבעה ממזרח לכפר, המשקיפה על כביש "אלון". הנערים השליכו אבנים לעבר הכביש, במחאה על מאחז חדש שהקימו מתנחלים בתחילת חודש נובמבר 2020 בסמוך לקהילת ראס א-תין, מדרום-מזרח לכפר. המתנחלים במאחז תוקפים ומטרידים חקלאים ורועים באזור, החוששים בשל-כך להגיע לאדמותיהם. חיילים, שארבו לנערים באזור הגבעה, השליכו לעברם רימוני גז מדמיע. מספר הנערים והצעירים על הגבעה גדל בהדרגה והגיע לכחמישים. חלקם יידו אבנים לעבר החיילים, שהשליכו רימוני הלם וירו לעברם רימוני גז מדמיע וכדורי מתכת מצופים גומי.

עד השעה 11:00 עברו העימותים לאזור בפאתיו המזרחיים של הכפר, שבו ניצבת גבעה קטנה ועליה התפרסו יותר מעשרה חיילים. החיילים המשיכו לירות לעבר הנערים והצעירים שעמדו בתחתית הגבעה, במרחק של בין עשרים לשבעים מטרים מהם.

במרחק של כ-150 מטרים מהעימותים, עמדו כמאה תושבים וצפו במתרחש, ועמם נמנה גם עלי אבו עליא, תלמיד כיתה י', שחגג באותו יום את יום הולדתו ה-15. לדברי עדי ראייה, בסביבות השעה 13:30 נשכב צלף עם רובה צלפים מסוג "רוגר" שיורה כדורי "טוטו" (כדורים חיים שעוצמתם נמוכה מזו של כדורים רגילים) במעלה דרך העפר החוצה את הגבעה, ירה, ופגע בבטנו של אבו עליא שחצה באותו רגע את הדרך. אבו עליא פונה לבית החולים ברמאללה, שם נקבע מותו לאחר כמה שעות.

הירי החי ממנו נהרג אבו עליא נורה על-ידי צלף, למרות שהנער לא סיכן איש. באופן רשמי, מותר אמנם להשתמש באש חיה – ובכלל זה בכדורי "טוטו" – רק כאשר נשקפת סכנה לחייהם של אנשי כוחות הביטחון או לאדם אחר. אבל במציאות, הצבא מתייחס כבר מזמן להגבלה זו כהמלצה לא מחייבת, ושימוש באש חיה בנסיבות בהן לא נשקפת סכנה לאיש כלל אינו עניין חריג: מאז 2015 נהרגו מירי חי בגדה המערבית לפחות 38 פלסטינים, בהם 16 קטינים, באירועים שבהם פלסטינים יידו אבנים, או נחשדו כמי שיידו אבנים, גם כאשר הם לא סיכנו את חייהם של אנשי כוחות הביטחון או של כל אדם אחר.

המאחז שעל הקמתו מחו הצעירים. צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס

בנוגע לירי כדורי "טוטו", המציאות בשטח מלמדת שהצבא מציב צלפים שמשתמשים בהם כאילו היו אמצעי סטנדרטי, לא קטלני, לפיזור הפגנות. זאת למרות שהעובדה שכדורים אלה הם קטלניים בהחלט הוכחה כבר: מאז 2015 נהרגו לפחות תשעה פלסטינים מירי זה. אבו עליא הוא ההרוג העשירי.

הריגתו של אבו עליא משקפת את מדיניות הפתיחה באש – המעשית, האמיתית, לא זו הרשמית-תיאורטית – שמיישמת ישראל ברחבי הגדה, המתירה ירי של אש חיה גם בנסיבות שבהן אין לכך כל הצדקה. זאת, מתוך ידיעה ברורה שכתוצאה מכך אנשים שאינם מסכנים איש ייפגעו ואף ייהרגו, ותוך הפגנת אדישות מוחלטת לעובדה זו. האחריות ליישום מדיניות זו אינה רובצת רק על החיילים בשטח אלא מוטלת על כל שרשרת הפיקוד – ובכלל זה אלה המאשרים שוב ושוב ירי בנסיבות כאלה והיועצים המשפטיים המתבססים על נימוקים פסאודו-משפטיים כדי להצדיק מדיניות זו.

כמו במקרים רבים אחרים, גם הפעם מיהר הצבא להודיע כי נפתחה חקירת מצ"ח. אולם ניסיון של שנים מבטיח כי מטרתה של הודעה כזו אינה להגיע לחקר האמת, למנוע את הישנותם של מקרים כאלה ולעשות צדק עם משפחתו של אבו עליא. בדיוק ההיפך: ההודעה נועדה להשתיק את הביקורת באמצעות יצירת מצג שווא לפיו מערכת אכיפת החוק מטפלת במקרה ברצינות, בעוד שלמעשה היא עוסקת בטיוח החקירה ובהגנה על האחראים להריגתו של אבו עליא.

כל העדויות נגבו בידי תחקירן בצלם איאד חדאד.

פ. ע., תלמיד כיתה יב', בן 17, עמד במרחק של מטרים ספורים מעלי אבו עליא בזמן שנורה. בעדות שמסר ב-6.12.20 סיפר:

עד השעה 13:30 החיילים לא השתמשו באש חיה, ואני לא שמעתי ירי של כדורי "טוטו". הם ירו בעיקר גז מדמיע וכדורי "גומי". בשעה 13:30 ראיתי בערך ארבעה חיילים שהתאספו בראש הגבעה, כשלפניהם נעמד קצין ולידו נשכב צלף. מולם, למטה, היו 30-20 נערים לצד הדרך ומאחורי גדרות האבן, במרחק של בין 30 ל-70 מטרים מהחיילים. הנערים הסתתרו כדי שהצלף לא יראה אותם.

באותו זמן אני נשענתי על הגדר של החלקה של משפחת אל-חאג' מוחמד, וראיתי לא רחוק ממני את עלי, שגם צפה במתרחש. הנערים שהתעמתו עם החיילים היו רחוקים מאיתנו. בזמן שצפינו, עלי אמר לי: "אני שמח היום. לא רוצה להישאר הרבה זמן, כי יש לי יום הולדת ואני רוצה ללכת הביתה לחגוג". אחרי זמן קצר עלי חצה את דרך העפר לצד שלי, כדי לצפות משם. פתאום, כשהוא היה על הדרך וחשוף לצלף, הצלף ירה יריה אחת ופגע בבטן שלו. עלי שם את היד על הבטן וצעק בכאב "איי הבטן שלי, איי הבטן שלי".

בהתחלה חשבתי שזה בצחוק, כי אני מכיר אותו והוא אוהב להתבדח, וגם בגלל שכל מה ששמעתי היה צליל יחיד ועמום, כמו "טק", ולא שמעתי ירי חי. עלי היה רק במרחק של שלושה מטרים ממני. קלטתי שהוא רציני כשראיתי שהוא מנסה ללכת והגב שלו היה כפוף והוא החזיק את הידיים על הבטן וצעק "הבטן שלי, הבטן שלי". הוא גם אמר "נפגעתי! נפגעתי!", ואז נפל ארצה, על הגב.

הסתכלתי על הבטן שלו כדי לראות את מקום הפגיעה. ראיתי חור קטן מאוד, בקוטר של סיגריה, באמצע החולצה שלו. הוא כמעט ולא דימם. אחד התושבים, ו. נ., הרים את עלי ונשא אותו למרחק של ארבעים מטרים בערך, ואז כמה צעירים הכניסו אותו לכיסא האחורי של המכונית שלהם. פרמדיק מתנדב שהיה שם ועוד בחור נכנסו איתם לאוטו.

ו.נ., תושב אל-מור'ייר בן 23, עמד בסמוך לאבו עליא בזמן שנורה, במרחק של כ-150 מטרים מהצלף. בעדות שמסר ב-6.12.20 תיאר מה אירע:

בסביבות השעה 13:30 ראיתי את החייל שהחזיק את רובה ה"טוטו" נשכב על האדמה בתנוחת צליפה, ולידו עמד קצין שלדעתי כיוון אותו. באותו רגע עלי עמד במרחק של שלושה מטרים מאחורי, ושנינו צפינו בהפגנה ממרחק של 150 מטרים בערך. ראיתי את הקצין מצביע על הנערים שהתפזרו בשדות, אבל החייל לא ירה כי כל הנערים נזהרו והתחבאו מאחורי סלעים וסוללות עפר.

הסתובבתי לרגע כדי לקחת מצית מחבר שלי, ולצערי באותו רגע עלי התקדם כמה מטרים לאמצע הדרך ונכנס לטווח הירי של הצלף. לא ראיתי אותו מתקדם ולא הספקתי להזהיר אותו. הצלף ירה יריה אחת, עם צליל עמום מאוד. מיד שמתי לב שעלי נפגע. התכופפתי כדי להגן על הראש שלי כי פחדתי שהצלף יירה שוב לכיוון שלנו. עלי צעק "איי, הבטן שלי!" ונפל ארצה, בהתחלה על הצד ואז הוא התהפך על הגב.

התקדמתי אליו מיד. הזזתי את היד שלו, שכיסתה את מקום הפגיעה. הוא נפגע ממש באמצע הבטן, קצת מעל הטבור. הוא לא היה בהכרה. הרמתי אותו בקלות. הגוף שלו היה רפוי. רצתי אתו למרחק של בערך 50 מטרים עד למכונית פרטית שהייתה שם, יחד עם פרמדיק שהגיע לעזור לי. הכנסנו את עלי למושב האחורי, והפרמדיק נכנס למכונית יחד עם הנהג ועם בן דוד של הנהג. הם הפשילו את הבגדים שלו וראיתי את פצע הכניסה של הכדור בבטן, ואז הם נסעו לבית החולים.

בערב נסעתי לבית החולים ברמאללה כדי לברר מה שלום עלי. בשעה 18:30 הרופאים הודיעו שהוא נפטר. אני כל הזמן חושב על האירוע הזה ועל התוצאות שלו ולא מוצא שום הצדקה לירי של הצלף. הוא הרג נער שעמד בשקט ולא סיכן אף אחד. הוא אפילו לא השתתף בהפגנה.

אביו של עלי, איימן אבו עליא, בן 42, נשוי ואב לשישה, תיאר בעדות שמסר ב-16.12.20 את שהתרחש באותו יום:

לפני עשר שנים הבן שלי, ויסאם, נפטר מסרטן כשהיה בן עשר. עכשיו זה כבר המוות השני, והפעם זה קשה וכואב עוד יותר כי זה נגרם בידי כובש וגוזל שאין לו חמלה או רחמים, לא כלפי ילד, לא כלפי קשיש ולא כלפי עץ או אבן. אין לי מילים לתאר את הפשע של אלה שהרגו את בני.

ביום שעלי נהרג, הערתי אותו מוקדם, בשעה 06:00 בבוקר, וביקשתי ממנו שילך לעזור לסבא שלו להאכיל ולחלוב את הצאן. הוא מאוד אהב לעבוד עם הצאן. לפני שהלך הוא אמר לאמא שלו: "אמא, היום יום ההולדת שלי, ואני רוצה שתכיני עוגה". אנחנו משפחה כפרית ובדרך כלל אנחנו לא חוגגים ימי הולדת, אבל אמא שלו ענתה: "בסדר עלי, אני אופה לך עוגה גדולה ומתוקה כדי שתהנה עם אחיך והחברים שלך".

מאוחר יותר, בסביבות השעה 13:30, ישבתי על המרפסת של הבית, ופתאום ראיתי מכונית מגיעה במהירות מאזור ההפגנה תוך צפירות ונוסעת אל היציאה מהיישוב, לכיוון תורמוסעיא. אחרי כמה דקות התקשר אלי אחי חמדי ושאל אותי: "נכון שהבן שלך נפגע?" עניתי לו שלא ידוע לי. הוא אמר שהילדים בכפר אומרים שעלי נפגע ושהוא פונה ברכב אזרחי לבית החולים. הדופק שלי האיץ, הזעתי וחששתי מאוד לחיים של עלי. כל החיים עבדתי ביום ובלילה כדי לגדל ולטפח אותו, חיכיתי רק לראות אותו הופך מילד לנער, ואז לגבר משכיל שתורם לחברה. המחשבות התחילו להתרוצץ בראש שלי כאילו הייתי בתוך סיוט.

הלכתי מיד לאזור ההפגנה. הילדים שם סיפרו לי שעלי נפגע בצורה קלה ושמצבו טוב. לא האמנתי להם, נסעתי עם אחי לבית החולים ברמאללה, ושם אמרו לי שעלי הוכנס לניתוח בגלל פגיעה של ירי "טוטו" בבטן. הבנתי שהחיים של הבן שלי בסכנה. כמעט התמוטטתי. רק התמיכה של בני משפחה ותושבים מהכפר שהגיעו לבית החולים, עמדו לצידי וחיזקו אותי, מנעה ממני לקרוס. המתנתי שהרופא ייצא מחדר הניתוח. כל דקה הרגישה כמו שנה.

בשעה 18:30 אחד הרופאים יצא והודיע לנו שעלי נפל שהיד. למרות הכאב, שאי אפשר בכלל לתאר, שמרתי על איפוק. למחרת בבוקר יצאנו בתהלוכת הלוויה גדולה מבית החולים לבית הקברות בכפר. ואז קרה משהו שקשה להסביר אותו. במהלך ההלוויה ירד גשם רק בסביבות ההלוויה ולא במקומות אחרים באזור. כאילו השמים מבכים את נשמתו הזכה של בני.

מאז ששלושת ימי האבל הסתיימו, אני ושאר בני הבית מרגישים את השכול ושברון הלב. עלי חסר לכולם. הבת שלי אסיל קראה לבן שלה, שנולד מאז, בשם עלי ועוד שני אנשים בכפר שאמרו לי שהם קראו לילדים שלהם על שמו. היה לו לב גדול והוא היה אהוב על הבריות. הוא אהב כדורגל ושיחק בכל מקום שהוא היה, ברחוב, בבית הספר, בשכונה. הוא חלם להיות שחקן של הנבחרת הלאומית הפלסטינית כשיגדל.