דילוג לתוכן העיקרי
מוחמד מטר בביקורו הראשון והיחיד בחוף הים. התמונה באדיבות המשפחה
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים ארבו למניחי מטען מאולתר – הרגו נער ופצעו שניים אחרים

ביום רביעי, ה-19.8.20, בסביבות השעה 22:30, התקרבו שלושה נערים תושבי הכפר דיר אבו משעל שמצפון-מערב לרמאללה – מ.ע., בן 15, א.ע., בן 17, ומוחמד מטר, בן 16 – לכביש הראשי (465) העובר מצפון לכפר. השלושה התכוונו להניח על הכביש בלון גז וצמיגים ולהדליק אותם.

כשהגיעו השלושה לכביש, ירו לעברם חיילים ששהו במארב. מ.ע. נפצע ברגלו ובמותנו וא.ע. נפצע ברגלו. שניהם נמלטו לכיוון הכפר כשארבעה חיילים רודפים אחריהם. מטר, שנפצע גם הוא, הספיק להתרחק כמה עשרות מטרים לאורך הכביש. אחד החיילים שנותר מאחור התקרב אליו וקרא לשאר החיילים, שחדלו לרדוף אחרי מ.ע. וא.ע. וחזרו לכביש.

שני הנערים הפצועים שהצליחו להימלט פונו על-ידי תושבי הכפר למרפאה בכפר, וממנה לבתי חולים ברמאללה. מטר הוכנס לאמבולנס צבאי שהגיע למקום לאחר כמה דקות, ואחרי כשעה הועבר למחסום ניעלין ומשם פונה באמבולנס ישראלי אזרחי. זמן קצר לאחר מכן פורסם בתקשורת כי הוא מת מפצעיו.

קטע הכביש בסמוך אליו ארבו החיילים. צילום: איאד חדאד, בצלם

אף גורם ישראלי לא טרח לעדכן את משפחתו של מטר על שהתרחש. במקום זאת, הזמין נציג השב"כ את הוריו למחסום ניעלין, שם הציג להם את תמונתו של בנם המת ודרש מהם לזהותו. עד היום לא הושבה גופתו למשפחה והיא אינה יכולה להביאו לקבורה ולהתאבל עליו. אי השבת גופות פלסטינים הינה חלק ממדיניות ישראלית רשמית, במסגרתה מחזיקה היום ישראל בגופותיהם של כ-60 פלסטינים שנהרגו מאז אוקטובר 2015, בהם ארבעה קטינים.

לפי פרסומים בתקשורת, הצבא הציב מארב לנערים, לאחר שזיהה "בשבועיים האחרונים ניסיונות להניח מטעני חבלה מאולתרים בצד הכביש". מדברים אלה עולה כי הצבא החליט, מראש, לטפל במקרים כאלה באמצעות ירי קטלני. וכך, חיילים המתינו בסתר לנערים, חיכו עד שיתקרבו אליהם למרחק של כעשרה מטרים, ואז ירו בהם – הרגו אחד ופצעו שניים. מדובר בהתנהלות בלתי חוקית ובלתי מוסרית שאין כל דרך להצדיקה: לא את הצבת המארב, שתוצאותיו היו ידועות מראש, לא את הירי החי בנערים – שעד אותו רגע לא סיכנו את חייו של איש – ולא את תוצאותיו – את הריגתו של מטר בן ה-16 ואת פציעתם של שניים מחבריו.

את העדויות שלהלן גבה תחקירן בצלם איאד חדאד.

ח'.א., תושב הכפר, ישב יחד עם אחיו, ע.א. וחברם ח.ד., בביתו שמעל לוואדי שבין דיר אבו משעל לכביש 465, במרחק של כ-500 מטרים מהכביש. בסביבות השעה 22:30 הם שמעו כמה יריות וראו ארבעה חיילים יורדים בריצה לוואדי. בעדות שמסר ב-23.8.20 תיאר מה אירע:

שמענו קולות עמומים של ירי, בערך עשר יריות מקוטעות. הסתכלתי לכיוון הכביש וראיתי ארבעה חיילים עם פנסים רצים לוואדי לכיוון הכפר. חייל חמישי חיכה על הכביש.

הם רצו למרחק של בערך 80-70 מטרים וזה נראה כאילו הם רודפים אחרי מישהו או מחפשים מישהו ואז החייל שחיכה למעלה צעק להם "תפסתי אחד מהם. תפסתי אחד מהם". החילים עצרו וענו לו "תן לו בראש". אחרי כמה דקות הגיעו לכביש כלי-רכב צבאיים.

אחרי עוד כמה דקות שמעתי אישה בבית שנמצא במרחק של בערך 80 מטרים מהבית שלנו צועקת: "הצילו, תגישו להם עזרה ראשונה. אני שומעת צעירים פצועים בוואדי. הם מבקשים עזרה ראשונה". רצנו למטה לוואדי ושמענו קולות אבל לא הצלחנו להבין מאיפה הם מגיעים.

כשהתקרבנו לרחוב שמוביל לשכונה הישנה מצאנו שני צעירים. בהתחלה לא זיהינו מי הם בחושך. אני הרמתי את מ.ע. שנפצע במותן וברגליים. הוא היה באפיסת כוחות, דימם ממותן ימין וסבל מבחילה. הבחור השני נפצע ברגל וח'. הרים אותו.

התחלנו לקחת אותם משם ואחרי בערך שישים מטרים פגשנו את אח שלי, שרץ קודם להביא את המכונית. הכנסנו את מ.ע. הפצוע לאוטו ונסענו למרפאה בכפר. שאלתי אותו אם היה איתם עוד מישהו והוא ענה "יש בחור שלישי, אללה יירחמו" [כלומר הוא נהרג]. אמרתי לו "אתה בטוח שיש בחור שנפל שהיד?" והוא ענה "כן. כי הם ירו בו והוא לא רץ או ברח איתנו אלא נשאר שם". שאלתי אותו איך קוראים לבחור והוא אמר שזה חבר שלהם, מוחמד דאמר מטר, בן 16. את א.ע. פינה תושב אחר מהכפר שהגיע ברכב למקום.

מ.ע., אביו של א.ע. שנפצע מהירי, תיאר בעדות שמסר ב-23.8.20 מה אירע באותו לילה:

ביום רביעי בלילה, בסביבות השעה 22:30, ישבתי בחצר של הבית וחיכיתי ששניים מהילדים שלי יתקשרו כדי שאאסוף אותם מהמספרה שבמרכז הכפר. הבית שלנו נמצא בראש ההר שמול הכביש, במרחק של 1000-700 מטרים, ובין הכביש לבית מפריד הוואדי.

פתאום שמעתי ירי מקוטע ועמום. הקול היה מאוד חלש, בין שבע לתשע יריות תוך בפחות משלושים שניות. ראיתי ארבעה חיילים רצים והבזקים של פנסים שהם החזיקו. הם רצו דרומה למרחק של חמישים-שבעים מטרים, לכיוון הוואדי. חייל אחר עמד על הכביש למעלה עם פנס צעק לחיילים בעברית: "יש אחד שנפצע פה". הם ענו לו אבל לא הבנתי הכול, רק את מה שאמר חייל אחד: "תן לו בראש, תיתן בראש שלו". לא שמעתי עוד ירי.

החיילים חזרו אחורה והקיפו מישהו, כנראה הבחור הפצוע. הם היו במרחק של עשר-עשרים מטר מהכביש, בתוך שדות הבר.

בשלב הזה נודע לי מתושבים בכפר שהבן שלי הוא אחד הפצועים ונסעתי למרפאה של הכפר. כשהגעתי לשם הוא בדיוק יצא מהמרפאה עם רגל חבושה וח.א. לקח אותו משם במכונית לבית החולים. נסעתי אחריו. בבית החולים הכניסו אותו לחדר המיון ועשו לו צילומי רנטגן ובדיקות. הפגיעה שלו הייתה מעל לקרסול ימין. התברר שאין לו שברים ולכן נתנו לו אנטיביוטיקה, חבשו לו את הפצע ושחררו אותו הביתה בשעה 3:00 לפנות בוקר.

עשר דקות אחרי שיצאנו מבית החולים התקשר אליי קצין המודיעין הישראלי של האזור, שקורא לעצמו "קפטן עומרי". הוא שאל אותי על המצב של הבן שלי ואחר כך אמר לי בטון מאיים "כדאי לך לקחת אותו הביתה ולא לשום מקום אחר ". שאלתי אותו "למה, מה אתה רוצה ממנו?" והוא ענה לי: "זה לא טוב מה שהוא עושה. אני רוצה לבוא לראות אותו, לדרוש בשלומו וגם לשבת ולדבר איתך". אמרתי לו "שחררו את הבן שלי אבל הוא עדיין צריך לקבל טיפול". הוא אמר לי "בסדר, אני יודע איך למצוא אותו”. הבנתי שעכשיו הבן שלי מבוקש, למרות שהוא לא אמר לי זה במפורש.

נסרה מטר, אמו של מוחמד, בת 46 ואם לחמישה ילדים, סיפרה בעדות שמסרה ב-8.9.20 על חייה מאז הרגו החיילים את בנה:

ביום רביעי בסביבות השעה 23:00 בלילה הייתי בבית עם בעלי ושניים מהילדים שלנו כשהבת שלי הייא, בת 25, התקשרה ואמרה שיש שמועה בכפר ששלושה נערים נפגעו מהצבא. היא חששה שמישהו מהאחים ביניהם. התחלתי לחשוש שמשהו קרה למוחמד. שאלתי את אחיו מחמוד, בן 14, אם הוא ראה את מוחמד והוא ענה שלא, ושהוא לא יודע לאן מוחמד הלך. הפחד שלי התגבר, ואחרי כמה דקות שני צעירים מהכפר באו ואספו את בעלי דאמר (49). הוא חזר אחרי שעה וסיפר לי שעד שהם הגיעו לכביש שמצפון לכפר החיילים כבר לקחו משם את הפצוע ושיש חשד שמדובר במוחמד, כי שני חברים שלו הצליחו להימלט ופונו לבתי חולים. הפחד שלי הלך והתעצם והייתי במצב קשה מאוד.

למחרת בבוקר הגיע קרוב משפחה שלנו ודיבר עם בעלי, כאילו יש איזה סוד כלשהו שהוא רוצה להסתיר ממני. כעבור כמה רגעים בעלי חזר ואמר לי ״מוחמד שהיד, שאלוהים ירחם עליו״. קרסתי על הרצפה והתחלתי לבכות. כולם ניגשו להרים אותי, ניסו להרגיע אותי ואני המשכתי לבכות ולצעוק: ״אני רוצה את הבן שלי! אני רוצה את הבן שלי! איפה אתה, מוחמד? למה עזבת אותי? תנו לי לראות אותו! למען השם, איפה הוא? תנו לי לראות אותו״.

לא יכולתי להאמין שמוחמד נהרג עד שחוקר שב"כ זימן אותנו אחר הצהריים למחסום ניעלין. הוא שאל אותנו כל מיני שאלות על החיים שלנו ושל הבן שלי. הוא ביקש שנזהה את הבן שלנו מוחמד בתמונה. בתמונה הוא היה ללא רוח חיים וראו רק את פלג הגוף העליון שלו. לא יכולנו לראות שום סימנים של פציעה. אחרי שאישרנו שזה אכן מוחמד שאלנו אותו איפה הוא נמצא כדי שנוכל לראות אותו וביקשנו שימסרו אותו לידינו אבל הוא סרב ואמר לנו: ״בהמשך, בהמשך״. ואז הורו לנו לעזוב. אפילו מת, הם לא רצו לתת לנו לראות אותו. לפחות שיתנו לי להביט בו מבט אחרון ולהיפרד ממנו, הבן שגידלתי וטיפחתי עד שהפך כמעט לבחור צעיר. הוא היה אדם פשוט וטוב, עם מזג רגוע ושקט, הוא לא דיבר הרבה כולם אהבו אותו. היה לו שובך יונים על הגג והוא אהב אותן וטיפל בהן יום יום. שבוע לפני שהוא נהרג הוא נסע עם חברים שלו לטיול לים של יפו. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא ראה את הים. כשהוא חזר הוא סיפר לי כמה הוא נהנה: הוא שיחק, אכל, שתה, שחה בים ובילה עם החברים בחוף הים. הוא סיפר לי שהמון אנשים בילו בחוף הים וניסה לשכנע אותי שנלך לשם ביחד, לטיול משפחתי.

מוחמד מטר בביקורו הראשון והיחיד בחוף הים. התמונה באדיבות המשפחה

מאז שהוא נהרג אני בדיכאון וסובלת מנדודי שינה. אני לא מרגישה שיש לי סיבה לקום בבוקר. לפעמים מוחמד מגיע אלי בחלומות וכשאני מתעוררת, הכאב והצער על האובדן שלו קשים אפילו יותר. אני בוכה ושואלת את עצמי: ״למה הישראלים לא רוצים למסור לנו אותו? למה הם לא רוצים להקל עלינו ולאפשר לנו לקבור אותו? זה שהיד, צריך לקבור אותו כדי שנשמתו תוכל לנוח. צריך לנהוג בו בכבוד ולא לגרום לו ייסורים, אפילו אחרי מותו. האם הלב שלהם עד כדי כך אטום?" אני עדיין מקווה שיום אחד הוא ידפוק בדלת, חי ונושם.