דילוג לתוכן העיקרי
אחד החיילים מכוון את נשקו אל בני המשפחה המתפנים במכוניתם. התמונה באדיבות המשפחה
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים שהוזעקו על-ידי מתנחלים ירו על משפחה שעסקה בקציר בשדות תורמוסעיא

בבוקר יום שני, 25.5.20, פורסם בכלי התקשורת כי שני פלסטינים ניסו לדקור חיילים בגדה המערבית. עוד באותו יום פרסם עיתון הארץ כתבה שסתרה את טענות הצבא וקבעה שהחיילים ירו בשני פלסטינים, בני משפחה שעסקה בקציר יבול התלתן שלה.

תחקיר שערך בצלם הוביל למסקנה דומה: באותו בוקר, יומו השני של עיד אל-פיטר, בסביבות השעה 9:00, הגיעו שמונה בני משפחת אבו עלייא המורחבת מהכפר אל-מור'ייר, כדי לקצור את היבול בחלקת האדמה שלהם. החלקה משתרעת על כארבעים דונם בסמוך לכפר תורמוסעיא, מצפון מערב לכפרם. הקבוצה כללה שבעה מבוגרים ונער אחד, בן 14.

בסביבות השעה 10:00 הגיע למקום ג'יפ לבן, שבו נהג מתנחל. הג'יפ נסע לתוך השדה ונעצר במרחק של כשלושים מטרים מבני המשפחה. המתנחל ירד ממנו, ויחד איתו ירדו שלושה חיילים שהתקדמו אל בני המשפחה כשהם מכוונים לעברם את נשקם. החיילים הורו לבני המשפחה לכרוע ואלה, מבוהלים, השליכו מידיהם את המגלים וצייתו להוראה. כשניסה עימאד אבו עלייא, בן 39, להבין מה רצונם של החיילים, ריסס אחד מהם תרסיס פלפל בפניו. מיד לאחר מכן חייל זה וחייל נוסף ירו לכל עבר ופגעו בשניים מבני המשפחה: בעימאד, שנפגע בירכו השמאלית, ובמוראד, שנפגע במותנו.

עימאד אבו עלייא שוכב פצוע בשדה. הצילום באדיבות המשפחה

החיילים סירבו להגיש לפצועים עזרה ראשונה ואסרו על בני המשפחה להזמין אמבולנס. כעבור כרבע שעה, הם דרשו מבני המשפחה תעודות זהות. רק עימאד, ששכב פצוע, הביא עמו תעודה לקציר. בני משפחתו מסרו אותה לחיילים ורק אז אפשרו להם האחרונים לעזוב את המקום. בני המשפחה מיהרו לפנות במכוניתם את הפצועים לבית חולים ברמאללה, שם נותח עימאד. הקליע שפגע במוראד לא גרם נזק רב והוא שוחרר באותו היום לביתו. עימאד אושפז למשך יומיים לאחר הניתוח ושוחרר גם הוא לביתו.

על פי תחקיר ראשוני של הצבא שצוטט בהארץ האירוע החל כשרכז ביטחון של התנחלות באזור הזעיק חיילים לאחר ש"קיבל דיווח על אלימות מילולית ויידוי אבנים מצד פלסטינים לעבר מתנחלים". מתחקיר בצלם עולה שאותו מתנחל לא הסתפק בהזעקת החיילים אלא אף הסיע אותם בעצמו לשדה, שם כנראה התרחש האירוע על-פי גרסתו. אלא שבמקום שאליו הגיעו הייתה רק משפחה שקצרה את יבולה, ולא ידעה דבר על עימות כלשהו שהתרחש באזור קודם לכן, אם אכן היה כזה.. למרות זאת, החיילים התנפלו על בני המשפחה בצעקות ובירי, ללא כל אזהרה, פצעו שניים מהם וסירבו להגיש להם עזרה כלשהי.

אחד החיילים מכוון את נשקו אל בני המשפחה המתפנים במכוניתם. התמונה באדיבות המשפחה

שיתוף פעולה בין הצבא לבין מתנחלים אינו דבר חדש ובצלם דיווח על התנהלות זו פעמים רבות. במקרים רבים חיילים נוכחים במעשי האלימות ואף מסייעים למתנחלים, במקרים אחרים הם מגינים על המתנחלים ומאפשרים להם לבצע את מעשי האלימות, אך בכל המקרים הצבא נמנע מלאכוף את החוק בדיעבד על מתנחלים שפגעו בפלסטינים – למעט במקרים חריגים ביותר. מדיניות זו מאפשרת למתנחלים להמשיך ולפגוע בפלסטינים ללא כל הפרעה, בידיעה ברורה שהמדינה מגינה עליהם. התוצאה היא נישולם של פלסטינים משטחי קרקע הולכים ורבים ברחבי הגדה, לאחר שבעליהם הפסיקו להגיע אליהם מחשש שייחשפו לאלימות, והעברתם לרשות המתנחלים.

מועתסם אבו עלייא, בן 20, אחיינם של עימאד ומוראד אבו עלייא, תיאר בעדות שמסר ביום האירוע לתחקירן בצלם, איאד חדאד, את שאירע באותו בוקר:

מתנחל ושלושה חיילים יצאו מהרכב. החיילים היו עצבניים, כמעט היסטריים. לא הבנו למה כי לא שמענו על שום דבר שקרה באזור. שניים מהחיילים דרכו מיד את הנשק. המתנחל נשאר ליד הרכב והחיילים התקדמו אלינו. הם התחילו לצעוק עלינו בעברית ובערבית והורו לנו לכרוע. נבהלנו מאוד ומיד צייתנו. השלכנו מיד את המגלים שלנו על הרצפה.

הדוד שלי, עימאד, ניסה להתווכח איתם, תוך שהוא מתקרב אליהם. אחד החיילים ריסס גז פלפל ישירות בפנים שלו והוא נסוג. אחר כך אותו חייל וחייל נוסף ירו מספר קליעים ברצף, באוויר ולכל הכיוונים. הרגשנו כאילו שהם מוציאים אותנו להורג. הדודים שלי עימאד ומוראד נפצעו ונפלו על הקרקע. כולנו היינו מבולבלים מאוד, לא היינו בטוחים מי נפגע וכמה קשה. רק שכבנו על הקרקע ושמענו את הקליעים עפים באוויר ופוגעים באדמה סביבנו. כולנו צעקנו לחיילים ״בשם אלוהים, תפסיקו לירות, הרגתם אותנו, לא עשינו כלום!״.

עימאד אבו עלייא בבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 25.5.20

כשנפסק הירי התברר לנו שרק עימאד ומוראד נפגעו. התחננו בפני החיילים שיגישו להם עזרה ראשונה, צעקנו להם: ״עזרה ראשונה, עזרה ראשונה״, אבל הם לא עשו כלום ורק המשיכו לצעוק עלינו ולמנוע מאיתנו להתקרב לפצועים. הדודים שלי שכבו שם מדממים ונאנקים מכאבים בלי טיפול, פחדנו שהם ידממו למוות. המשכנו לבכות ולהתחנן אבל החיילים אמרו לנו כל הזמן, בעברית ובערבית, שאין אמבולנס.

אחרי כרבע שעה הם ביקשו מאיתנו את תעודות הזהות. אבל רק עימאד, שנפצע, הביא איתו תעודה. הם איפשרו לנו להוציא את התעודה שלו מהכיס שלו ונתנו להם אותה. רק אז הם נתנו לנו להכניס את הפצועים לרכב שלנו ולהסתלק משם.

מוראד אבו עלייא, בן 33, תיאר גם הוא בפני תחקירן בצלם, איאד חדאד, את מה שאירע:

מוראד אבו עלייא בבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 25.5.20

ברגע שהחיילים יצאו מהג'יפ הם צעקו עלינו ואמרו לנו לשבת ולא לזוז. הם דרכו את כלי הנשק שלהם וכיוונו אותם אלינו, הם התנהגו כמו משוגעים. זרקנו את המגלים על הרצפה ואחי עימאד ניסה לשאול אותם מה קרה ולמה הם מתנהגים ככה ומאיימים עלינו, אבל אחד מהם ריסס עליו גז פלפל. פתאום החיילים התחילו לירות לכל הכיוונים, על האדמה ובאוויר.

מיד בהתחלה הרגשתי שנפגעתי. נשכבתי מהר כדי לא להיפגע שוב. הסתכלתי על אחי עימאד וראיתי שגם הוא נפגע, בירך. הוא צרח מכאבים. כולם נשכבו על הרצפה וצעקו. זה היה מטורף ומבעית, כמו בסרטים. לאחר שהירי נפסק ניסינו להבין מה קרה, בדקנו מי נפגע ואיך. כולם היו מבוהלים מאוד. התברר שחוץ ממני ומאחי אף אחד לא נפגע. האחיינים שלי ניסו כמה פעמים להתקרב כדי לתת לנו עזרה ראשונה אבל החיילים הורו להם להתרחק באיומי נשק. הם לא רצו שיגישו לנו עזרה ראשונה.

כולם צעקו, התחננו, בכו וביקשו מהחיילים שיגישו לנו עזרה ראשונה או יעזבו אותנו כדי שלא נישאר שם לדמם למוות, אבל החיילים רק אמרו בעברית וערבית: ״אין אמבולנס, אין אמבולנס, חכו כאן, אנחנו נביא אמבולנס״. הם דרשו שנחכה בלי לזוז עד שיגיעו הקצינים האחראים, יחד עם האמבולנס. חשבנו שהם רצו שנדמם למוות לעיני ילדינו ובני משפחתנו.

נשארנו כך, בחוסר אונים מוחלט, יותר מרבע שעה. הם אפילו לא נתנו לאף אחד להזעיק אמבולנס. כל מי שניסה לדבר עם החיילים או לבקש מהם משהו חטף מיד צעקות: ״שקט, אני אירה בך, אני אהרוג אותך״. הם צעקו כמו משוגעים.

חייל מצלם את בני המשפחה המתפנים במכוניתם. הצילום באדיבות המשפחה

אחרי רבע שעה בערך החיילים הודיעו שאם ניתן להם את תעודות הזהות שלנו הם ייתנו לנו לעזוב. התברר שעימאד היה היחיד שהביא איתו את תעודת הזהות שלו. הוא אמר שהיא בכיס שלו אבל הוא היה במצב ממש רע והיה מטושטש ולא היה מסוגל להוציא אותה. האחיינים שלי הצליחו להוציא את תעודת הזהות מהכיס האחורי ומסרו אותה לחיילים.

בזמן ששכבנו שם אחד החיילים צילם אותנו, אנחנו לא יודעים למה. בכל אופן, אחרי שהם לקחו את תעודת הזהות של עימאד הם הרשו לנו לפנות את הפצועים ברכב שלנו, שהוא רכב מסחרי. הבנים של האחים שלי הרימו אותנו והכניסו אותנו לרכב. הם הושיבו את עימאד ליד הנהג ואותי השכיבו במושב באחורי, וכל השאר נכנסו לחלק האחורי של הרכב.