דילוג לתוכן העיקרי
מוחמד אבו מעווד, בן 15, משותק בפלג גופו התחתון מאז נורה בידי חיילים ב-3.5.19. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 26.12.19
תפריט
מהשטח
נושאים

יורים ומפקירים - 155 קטועי גפיים ו-27 משותקים בשנתיים - כך מענישה ישראל את המעזים למחות נגד המצור על הרצועה

במארס 2018 החלו "הפגנות השיבה" ליד גדר המערכת ברצועת עזה, במחאה על המצור שמטילה ישראל על הרצועה ובקריאה למימוש זכות השיבה. כפי שבצלם כבר תיעד בהרחבה הוראות הפתיחה באש הבלתי חוקיות שמיישמת ישראל בהפגנות אלה, לפיהן מותר לחיילים לירות אש חיה לעבר מפגינים לא חמושים שאינם מסכנים איש, גרמו לתוצאות מחרידות: בנוסף ליותר מ-200 פלסטינים שנהרגו, עד סוף ינואר 2020 נפצעו מירי אש חיה כ-8,000 מפגינים, מתוכם כ-1,500 קטינים וכ-150 נשים. לפי נתונים של ארגון הבריאות העולמי (WHO), נכון לסוף שנת 2019, רופאים נאלצו לקטוע את גפיהם של 155 מפגינים, בהם 30 קטינים. 27 מפגינים סובלים משיתוק כתוצאה מפגיעות בעמוד השדרה. 

הפציעות הקשות הן רק ראשיתו של מסע ייסורים הכולל טיפולים, בדיקות, ניתוחים והסתגלות למציאות חיים חדשה. ואולם ברצועת עזה המצב סבוך יותר: כל מערכת בריאות הייתה מתקשה לעמוד בהיקף פציעות כזה אך זו של עזה סובלת כבר ממילא ממחסור בתרופות, ברופאים, בציוד ובהכשרה מקצועית בשל מדיניות המצור הישראלית. כתוצאה מכך, רבים מהפצועים לא מצליחים לקבל את הטיפול הרפואי לו הם זקוקים, מה שגורם בחלק מהמקרים להחמרה במצבם, בוודאי בהתחשב בהעדרם של מספיק מוסדות לשיקום בתוך הרצועה.

חלק קטן מהפצועים מצליחים לקבל את הטיפול הרפואי לו הם נזקקים מחוץ לרצועה – בבתי חולים בגדה המערבית (כולל במזרח ירושלים), ואולם זאת רק במקרים החריגים שבהם זכו לקבל היתר כניסה מישראל, שקבעה כבר בתחילת ההפגנות שהיתרים כאלה יינתנו במשורה. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, מתחילת הפגנות השיבה ועד לסוף שנת 2019 הגישו 604 מפצועי ההפגנות בקשה לצאת דרך מחסום ארז לטיפול בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) או בישראל. רק 17% מהבקשות אושרו-83% סורבו – בין במפורש ובין באמצעות הימנעות ממתן מענה. במקרים אחרים, נאלצים הפצועים לנסוע למדינות אחרות, כמו מצרים או תורכיה, לעתים על חשבונם.

פתחי אבו מעווד ממחנה הפליטים ג'באליא סיפר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על היום שבו נפגע נכדו מוחמד בן ה-15:

כשהרופא הסביר לי שמוחמד יהיה משותק בפלג הגוף התחתון הייתי בשוק. יצאתי לחצר של בית החולים ופרצתי בבכי, בעיקר כי מוחמד הוא הנכד הראשון שלי וקרוב אלי מאוד. כשהכניסו אותו לניתוח בכיתי ובקושי נפרדתי ממנו. עמדתי ליד הדלת וחיכיתי שמוחמד יצא מהניתוח יחד עם אבא שלו, הבן שלי רמזי, שעמד לידי וכאב לו מאוד על בנו. זה היה אחד הימים הקשים בחיי.

כמה מהפצועים סיפרו בעדויות שמסרו לתחקירני בצלם ברצועה כיצד נפגעו ועל הקשיים הבלתי נסבלים איתם נאלצו להתמודד מאז:

מוחמד א-זעים, בן 26, תושב העיר עזה, נפצע ב-6.4.18:

ב-6.4.18, יום שישי השני של ההפגנות, הגיעו מוחמד א-זעים, בעל חנות מכשירי כתיבה להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת מזרחית לעיר עזה. בסביבות השעה 17:00 ירו חיילים ירי חי ופגעו בשתי רגליו. הוא פונה לאוהלי העזרה הראשונה ומשם לבית החולים א-שיפאא שבעיר עזה. לאחר שטופל במשך כעשרה ימים הועבר א-זעים לבית חולים אל-איסתישארי ברמאללה, לשם לווה על-ידי סבו, שם נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו השמאלית.

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-17.12.19 סיפר על חייו מאז הפציעה:

מוחמד א-זעים. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 17.12.19

כשנודע לי שקטעו לי את הרגל הייתי בהלם. אני צעיר בתחילת החיים שלי, איך קוטעים את הרגל שלי! אחרי שחזרתי הביתה הייתי צריך לעבור גם השתלה של עצב ברגל ימין, השתלה של עצמות ועצבים ברגל שמאל ועוד טיפולים. ביקשתי לצאת שוב לטיפול בבית חולים ברמאללה, אבל כל הזמן ענו לי שהבקשות שלי בבדיקה. הייתי מיואש ומתוסכל מזה וסירבתי לקבל טיפולים ברצועת עזה כי פחדתי שיגרמו לי נזקים לרגל. בחודש אוקטובר נסעתי עם אבא שלי לניתוחים במצרים ולהתקנת פרוטזה לרגל שמאל, ונשארתי שם תשעה חודשים. שילמתי בעצמי גם על הנסיעה וגם על הפרוטזה. עכשיו אני צריך לעבור עוד ניתוח ברגל שמאל.

היום אני במצב נפשי קשה. אני מעביר את היום בשינה או מול המחשב. אני לא רוצה לראות אנשים ולא פוגש הרבה את החברים שלי. אני מרגיש שאני מעמסה גדולה על המשפחה שלי, ובמיוחד על אימא שלי שמטפלת בי ולא יוצאת הרבה מהבית כדי להישאר אתי. לפעמים אני נתקף טירוף, שובר חפצים בבית ומרגיש שאני נחנק.

אני לא יכול יותר לרכוב על האופנוע שלי או לשחק כדורגל, כמו שאהבתי. הציעו לי להשתתף בתחרויות שחייה ובמשחקי כדורגל של עמותה לשיקום נכים אבל סירבתי. אני לא רוצה שאנשים יסתכלו עלי ברחמים. בגלל זה אני גם לא יוצא הרבה מהבית ביום עם הקביים. רק בלילה, בחושך. בגלל שאבא שלי חולה לב ולא יכול לעבוד לבד בחנות נאלצנו לסגור אותה. אולי יום אחד אתחיל ללמוד, ואני גם חושב על נישואים והקמת משפחה.

בלילה קשה לי לישון מרוב כאבים ואני רק חושב על הפציעה ועל הטיפולים. אני נרדם רק אחרי שאני לוקח משככי כאבים. הכאבים מחמירים בחורף, בגלל הקור. לפעמים קשה לי מאוד להסתכל על הפרוטזה וזה מכניס אותי לדיכאון. ישראל הרסה את החיים שלי פיזית ונפשית.

ג'לאל אבו חייה, בן 39, אב לחמישה, תושב עבסאן אל-כבירה, נפצע ב-14.5.18:

ג'לאל אבו חייה, עובד ההגנה האזרחית שנהג להגיש עזרה ראשונה בהפגנות, הגיע ביום שני, 14.5.18, בסביבות השעה 8:00, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר מזרחית לעיירה עבסאן אל-ג'דידה. בסביבות השעה 11:00 ירה בו חייל קליע חי בגבו. הוא פונה לבית חולים נאסר שבח'אן יונס, שם נקבע כי הקליע פגע בעמוד השדרה שלו, והועבר משם לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס לצורך הוצאת הקליע. לאחר שנותח אושפז למשך שמונה ימים, ואז הועבר לבית החולים לשיקום של הסהר האדום בח'אן יונס, ממנו שוחרר לביתו לאחר ארבעה שבועות כשהוא משותק בפלג גופו התחתון.

בעדות שמסר ב-22.12.19 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה סיפר:

אחרי השחרור מבית החולים הייתי במצב קשה מאוד. הרופאים אמרו שצריך להפוך אותי במיטה כל שעתיים כדי שלא יתפתחו פצעי לחץ ואשתי נאלצה כל הזמן להתעורר בלילה כדי להפוך אותי. זה כאב מאוד. הייתי משותק והפכתי לנטל על אשתי והמצב הנפשי שלי היה גרוע מאוד. כל הזמן חשבתי איך להקל עליה, והחלטתי לבנות מיטה שבה אוכל להתהפך באמצעות מנופים. יחד עם הבן שלי מוחמד, בן 17, בנינו אותה. זה לקח לנו שבעה חודשים ואת כל החלקים וכלי העבודה קניתי על חשבוני. כשהתחלתי להשתמש במיטה נרגעתי – כבר לא הייתי צריך עזרה מאשתי, אלא רק שעון מעורר. יש לי כאבים חזקים בחלק המשותק של הגוף ואני לוקח משככי כאבים שאני נאלץ לממן בעצמי כי הם לא זמינים במרפאות הציבוריות.

ג'לאל אבו חייה בבית המלאכה שלו. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 22.12.19

אחרי חודש במיטה התחלתי להסתובב בכיסא גלגלים. התחביב שלי הוא לייצר סכינים וחרבות, ואחרי הפציעה החלטתי לייצר חרבות בבית כדי להתפרנס מהמכירה שלהן. מכיוון שאני לא מסוגל להשתמש במסור דיסק לברזל, עיצבתי כלי עבודה לליטוש ברזל. הוא מסב לי הרבה נחת בעבודה, ומסייע לי מאוד לייצר מוצרים מוצלחים.

בגלל שאני בכסא גלגלים יש לי הרבה קשיי תנועה. יש לנו מדרגות בכניסה לבית לכן בניתי מעבר מיוחד כדי להיכנס ולצאת, אבל אני עדיין תלוי במישהו שידחף את הכיסא במעלה השיפוע עד הדלת. בגלל הקושי להתנייד אני לא יוצא הרבה מהבית. בכל פעם שאני רוצה לבקר בבית של מישהו אני מברר קודם אם יש מדרגות בבניין. אני ממעט במפגשים חברתיים כדי לא להיות נטל על אנשים וגם בגלל שהמעבר ממקום למקום מסב לי כאבים.

אני ממשיך לקבל היום חלק מהמשכורת שלי מההגנה האזרחית ומקבל גם סיוע מעמותה קטרית. לפני הפציעה עבדתי לפעמים גם כטייח, אבל היום אני כבר לא יכול. המצב שלי פוגע כמובן בהכנסות ובפרנסה של המשפחה שלי.

אחמד אל-ח'ודרי בן 21 תושב העיר עזה, נפצע ב-1.3.19:

 

אחמד אל-ח'ודרי, שעבד כפועל בניין, הגיע ביום שישי, 1.3.19, בסביבות השעה 15:30, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר מזרחית לעיר עזה. כשעה מאוחר יותר ירה חייל קליע חי שפגע ברגלו הימנית. הוא פונה לאוהל העזרה הראשונה ומשם לבית החולים א-שיפאא שם נותח. יומיים לאחר-מכן כרתו הרופאים את רגלו מתחת לברך, והוא שוחרר לביתו כעבור כשבוע.

בעדות שמסר ב-16.12.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר כיצד נראים חייו מאז:

אחמד אל-ח'ודרי. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 16.12.19

אחרי הקטיעה עברתי תקופה קשה מבחינה נפשית. הרגשתי עצב עמוק וחוסר אונים. אנשים הסתכלו בי בחמלה בגלל המצב שלי ואני הייתי מסתכל על אנשים שהלכו כרגיל ובוכה. הרגשתי שהנפש שלי מתרסקת.

לפני הקטיעה עבדתי כפועל בניין ועזרתי לאבא שלי במימון הוצאות הבית. הייתי משחק כדורגל ושוחה בים. היום אני נעזר בקביים ולא יכול לעבוד יותר בבניין. לפני בערך שמונה חודשים הצטרפתי לקבוצת שיקום נפשי ואנחנו גם מטיילים ועושים ספורט ביחד. אני הולך לשם כמעט כל יום במהלך השבוע. אני מנסה לחזור לעצמי דרך חזרה לתחביבים שלי אבל זה קשה: אני קטוע רגל שמשחק כדורגל, וזה לא ברמה של מי שיש לו שתי רגליים. ניסיתי גם לשחות בים והצלחתי. אני לא רוצה שאנשים ירחמו עליי ואני קורא תיגר על הנכות. אני מנסה להסתדר בלי עזרה במקלחת ולהכין בעצמי אוכל. זה קשה אבל אני לא מוותר.

אני מרגיש שהילדים ברחוב ובשכונה מפחדים ממני בגלל הרגל הקטועה וזה מפריע לי. כששתי האחיות שלי, ליאן, בת 7, ולאמא, בת 6, ראו את הרגל שלי בפעם הראשונה הן פחדו וברחו. זה הכאיב לי מאוד. לאט לאט התקרבתי אליהן מחדש ועזרתי להן לא לפחד ממני.

אני צעיר בתחילת החיים שלי, ואני מפחד שלא אמצא מישהי להתחתן אתה. אני תמיד חושב על זה. אהבתי לעבוד ועכשיו אני לא יכול. בזמן האחרון אני הולך לבית החולים כדי להתרגל לפרוטזה שאני אמור להתקין בשבוע הבא. אני מקווה שהיא תתאים לי ולא תהיה לי בעיה. למרות שהרעיון של התקנת פרוטזה קשה לי מאוד, אני מקווה שאקבל אותה ושאנשים יפסיקו לרחם עלי.

מוחמד אבו מעווד, בן 15, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, נפצע ב-3.5.19:

מוחמד אבו מעווד, תלמיד בית ספר מקצועי לחייטות, הגיע ביום שישי, 3.5.19, בסביבות השעה 14:30 להפגנה בסמוך לגדר שממזרח למחנה הפליטים ובסביבות השעה 19:00 ירה חייל בחזהו. הוא פונה לבית החולים האינדונזי שבסמוך למחנה הפליטים, ומשם, בשל חומרת פציעתו, לבית החולים א-שיפאא שבעיר עזה, שם נותח להוצאת הקליע ואובחן כמשותק בפלג גופו התחתון. לאחר כעשרה ימים הועבר אבו מעווד לבית חולים חמד לשיקום בעיר עזה משם שוחרר לביתו לאחר כחודש.

בעדות שמסר ב-26.12.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד תיאר את מה שעבר עליו:

מוחמד אבו מעווד. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 26.12.19

לפני הפציעה למדתי תפירה בבית ספר מקצועי ובקושי הייתי בבית – רכבתי על אופניים, שיחקתי כדורגל עם החברים שלי, הלכתי לשחק במשחקי מחשב וגם עשיתי קניות בשוק למשפחה שלי. החיים שלי היו מלאים והיה לי טוב. עכשיו אני מרותק לבית ולמיטה סיעודית מיוחדת, כל הזמן רק משחק בטלפון או רואה סרטונים. אני כבר לא הולך לבית ספר, לא רוכב על אופניים ולא משחק עם חברים. כל זה נגזל ממני.

כשאני רואה את הילדים מהמחנה משחקים ושומע אותם שמחים וצועקים אחד על השני, אני מתגעגע להיות איתם. אני מרחם על עצמי, חוטף עצבים, שובר חפצים ובוכה.

אנחנו משפחה קשת יום: אבא שלי לא עובד ואנחנו שמונה נפשות. אנחנו גרים בשכירות בדיור עממי במחנה הפליטים ג'באליא. היו לי תקוות לעבוד כחייט ולעזור לאבא בגידול האחים שלי, אבל עכשיו אני משותק ולא מסוגל לעשות כלום.

יש לי פצעי לחץ שמכאיבים לי מאוד ופעמיים בשבוע מגיעים אלינו הביתה מעמותה ומחליפים לי את התחבושות. בנוסף יש לי גם אנמיה, אז אני הולך לבית החולים האינדונזי כדי לקבל מנות דם.

אני מאוד רוצה לעבור ניתוחים מחוץ לרצועת עזה כדי לחזור ללכת על הרגליים שלי, לחיים הנורמליים שהיו לי, ולמשחקים ששיחקתי.

סבו של מוחמד, פתחי אבו מעווד, בן 62, נשוי ואב לתשעה, תיאר בעדות שמסר ב-15.1.20 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד את מצבו של נכדו:

פתחי אבו מוחמד. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 15.1.20

כשהרופא הסביר לי שמוחמד יהיה משותק בפלג הגוף התחתון הייתי בשוק. יצאתי לחצר של בית החולים ופרצתי בבכי, בעיקר כי מוחמד הוא הנכד הראשון שלי וקרוב אלי מאוד. כשהכניסו אותו לניתוח בכיתי ובקושי נפרדתי ממנו. עמדתי ליד הדלת וחיכיתי שמוחמד יצא מהניתוח יחד עם אבא שלו, הבן שלי רמזי, שעמד לידי וכאב לו מאוד על בנו. זה היה אחד הימים הקשים בחיי.

במהלך האשפוז שלו בבית החולים מוחמד היה שואל אותי תמיד "האם אוכל ללכת?", ואני הייתי עונה לו "כן, אבל יש תרופות שאתה צריך לקחת". לא הייתי מסוגל לומר לו את האמת על המצב שלו. כל הזמן הסברתי לו שהוא יהיה בסדר. אבל כשעזרתי לו להזיז את גופו ימינה ושמאלה, או שמתי לו חיתולים כי הוא לא שלט בצרכיו, מוחמד היה אומר לי "אני לא מרגיש את החלק התחתון של הגוף שלי".

לפעמים מוחמד היה מנסה לקום מהמיטה ופתאום נזכר שהוא לא יכול. זה היה מעציב אותו מאוד ומכניס אותו לדיכאון. ברגעים האלה הייתי יוצא מהחדר שלו ופורץ בבכי.

אחרי עשרה ימים העבירו את מוחמד לבית החולים חמד בעיר עזה לשיקום לחודש, לבד. יכולנו להגיע רק בשעות ביקור קבועות. בלילות הוא היה מתקשר אליי ואומר "אני מפחד. למה שמו אותי בבית החולים הזה?", ואני הייתי מרגיע אותו ומסביר לו "אתה צריך לקבל טיפול ולהבריא יא מוחמד, כדי שתוכל ללכת". אבל הוא היה אומר לי "אתה משקר, סבא. אף אחד לא רוצה אותי, אף אחד לא אוהב אותי. אילו היית אוהב אותי לא היית עוזב אותי לבד בבית החולים. נמאס לי, אני שונא את בית החולים". מאז שמוחמד נפצע הוא סובל מהתפרצויות זעם, זורק ושובר חפצים, מרוב כאבים. הוא נשאר במיטה, ורק לפעמים יוצא בכיסא הגלגלים למחנה לפגוש חברים. אני רואה את העצב בעיניים שלו כשחברים שלו משחקים בזמן שהוא יושב בכיסא הגלגלים.

אני וההורים שלו נמצאים לידו כל הזמן. אמא של מוחמד היא פגועת נפש וסובלת מפוסט טראומה מאז המלחמה ב-2014. כדי לתפקד ולטפל במשפחה היא לוקחת כדורים. רמזי, הבן שלי, לא עובד ומקבל קצבה ממשרד הרווחה - 1,800 ש"ח בכל חמישה או ששה חודשים. הם משפחה של שמונה נפשות והמצב שלהם קשה מאוד. בעיקר מאז הפציעה של מוחמד, כי הוא צריך תרופות, חיתולים ואוכל. בחורף הם סובלים מאוד, כי הגשם נכנס אליהם הביתה דרך הגג. אני מתפלל לאלוהים שמוחמד יבריא. הוא צריך הרבה טיפול וסיעוד. ממשרד הבריאות סירבו לאפשר לו לצאת לניתוח בחו"ל כמו שהוא רוצה, כי הם לא חושבים שיש בזה טעם. אני עושה מה שאני יכול, ואני אישאר לצידו, אספק את מה שאני יכול, ואדאג לשמח אותו.

נזיהה קדייח, בת 39, תושבת עבסאן אל-כבירה, נפצעה ב-14.5.18:

נזיהה קדייח, חקלאית, הגיעה ביום שני, ה-14.5.18, בסביבות השעה 10:00, להפגנה בסמוך לגדר מזרחית לעיירה ח'וזאעה. שש שעות מאוחר יותר, בסביבות השעה 16:00, נפצעה קדיח מירי חי ברגל ימין ופונתה לאוהלי העזרה הראשונה ומשם לבית החולים האירופי שמדרום לח'אן יונס, שם קטעו הרופאים את רגלה.

בעדות שמסרה ב-12.1.20 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה:

נזיה קדייח. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 12.12.20

אחרי שסיימתי תיכון הלכתי לעבוד באדמות של המשפחה שלי ושל השכנים. גידלתי קצת ירקות, חרשתי את הקרקע וקצרתי את החיטה. עזרתי למשפחה שלי גם במסיק מדי שנה. אהבתי את העבודה בחקלאות. הייתי יוצאת מהבית שלי בבוקר וחוזרת בשעות הערב. שמחתי לפרנס את עצמי ואת המשפחה שלי. ההורים שלי מבוגרים ואחי סוהייב, בן 34, נפצע גם הוא ב"הפגנות השיבה" וקטעו לו את הרגל. הוא נשוי ואב לארבעה בנים ושתי בנות.

מאז שנפצעתי החיים שלי נהרסו. אני מובטלת, ואני נמצאת בבית כל היום ולא מסוגלת לעשות שם דבר. אני מעבירה את רוב הזמן בשינה. הנפש שלי עייפה. אני כל הזמן בוכה, כואבים לי הראש והרגל. קיבלתי פרוטזה אבל היא גורמת לי לגירוי אז אני לא משתמשת בה. בגלל שאני גרה לבד עם ההורים המבוגרים שלי, כשאני רוצה לעשות משהו, כמו לנקות את הבית, אני צריכה לזחול על הרצפה, אבל זה מעייף אותי מאוד. לפעמים, למשל כשאני שוטפת את הכלים, אני עומדת על רגל שמאל אבל זה גם מעייף.

כשאני רואה חברים ושכנים הולכים לאדמות שלהם, או את המשפחה שלי יוצאת למסיק, אני חולמת להיות אתם, לחרוש את האדמה ולגדל בה גידולים. אני בוכה ומתמלאת צער. חסרים לי המפגשים והחדווה והאווירה הטובה בזמן קציר החיטה והשעורה באדמות שלנו.

כשאני רואה את הבנות ברחוב הולכות על עקבים גבוהים, לבושות בגדים יפים, נשבר לי הלב. ניתקתי קשרים חברתיים עם קרובי משפחה ושכנים, ואני לא משתתפת בהרבה אירועים משפחתיים. כשאני יוצאת מהבית אני מתעייפת, ואני לא אוהבת שאנשים רואים אותי ככה. החיים שלי הפכו חשוכים. מדי יום הם נהיים קשים יותר. אין לי עתיד.

אני חושבת שאני הבחורה היחידה שהרגל שלה נקטעה ב"הפגנות השיבה". אני מאוד מקווה שיהיה לי כיסא גלגלים, כי היום אני לא מסוגלת לצאת מהבית ולפרנס את עצמי.