דילוג לתוכן העיקרי
אמיר זבידה בבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 18.11.19
תפריט
נושאים

חיילים ירו ירי מופקר של אש חיה על ילדים ונערים – שניים נפצעו בידיהם

ביום ראשון, 17.11.19, בסביבות השעה 13:00, עם סיום הלימודים בבית הספר לבנים שבכניסה למחנה הפליטים אל-ג'לזון, מצפון לרמאללה, יידו כמה עשרות ילדים ונערים אבנים לעבר כחמישה חיילים שעמדו ממזרח לבית הספר, בסמוך להתנחלות בית אל. החיילים ירו לעברם רימוני גז מדמיע וכדורי מתכת מצופים גומי והשליכו רימוני הלם. קבוצה אחרת של ילדים ונערים, ובהם ראמי אבו נסרה, בן 13, תלמיד כיתה ז', ואמיר זבידה, בן 11, תלמיד כיתה ו', צפתה בעימותים ממרחק של יותר ממאה מטרים, ממקום סמוך לבית הספר.

כעבור כחצי שעה החלו החיילים להתקדם לעבר המחנה, והנערים והילדים – ובהם גם הקבוצה שצפתה מהצד – נמלטו לתוך המחנה. אבו נסרה, זבידה וכמה ילדים נוספים התסתתרו מאחורי שתי חומות סמוכות של בית, במרחק של כ-150 מטרים מהחיילים, שהתמקמו בסמוך לבית הספר לבנים. בינתיים הגיעו למקום חיילים נוספים בג'יפ צבאי ועמם לפחות אדם חמוש אחד בלבוש אזרחי, והחלו לירות אש חיה לעבר הילדים והנערים הבורחים, בנוסף לכדורי ה"גומי" ולרימוני הגז.

ראמי אבו נסרה לאחר שחרורו מבית החולים. צילום: אלכס ליבק, 22.11.19

תחקירן בצלם איאד חדאד גבה עדויות משני הילדים שנפצעו באירוע ומעדים נוספים. ראמי אבו נסרה סיפר לו כיצד נפגע בזרועו:

אחרי חצי שעה של עימותים ראיתי את המפגינים בורחים לכיוון המחנה. החיילים התקרבו מאוד לבית הספר ואני והילדים שהסתכלו אתי על העימותים ברחנו משם. יחד אתי היה חבר שלי, אמיר זבידה, בן 11. התרחקנו בערך 150 מטרים, עד לאזור שבו מחמוד נח'לה נפל כשהיד לפני שנה. התחבאנו מאחורי חומה של בניין, יחד עם עוד שלושה או ארבעה ילדים שאני לא מכיר, אבל היא הייתה נמוכה מדי ובקושי הסתירה אותנו.

המפגינים ירדו לכיוון המחנה והיינו רחוקים מהם. החיילים, שחלק מהם היו לבושים בבגדים אזרחיים, ירו אש חיה וכדורי "גומי" ורימוני גז. שמעתי שתיים או שלוש יריות של אש חיה אחת אחרי השנייה. אמרתי לילדים שלידי "אל תרימו את הראש שלכם כדי שלא תיפגעו". כולנו הורדנו את הראש. אחרי שהירי נפסק, אני ואמיר החלטנו לברוח לתוך המחנה. אני רצתי ראשון, אבל מיד כשהתחלתי לרוץ שמעתי ירי חי ואולי גם ירי של כדורי "גומי".

ירד לי המון דם מזרוע ימין וידעתי שנפגעתי. הזרוע שלי הייתה רפויה והרגשתי שהיא נשברה. רצתי לכיוון הכביש וצעקתי: "נפגעתי, נפגעתי". ילד שאני לא מכיר עזר לי ותמך בי ושנינו רצנו ביחד. הוא צעק : "אמבולנס, אמבולנס". באותם רגעים לא שמתי לב מה קורה עם אמיר.

אמיר זבידה בבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 18.11.19

אמיר זבידה תיאר גם הוא לתחקירן בצלם מה קרה:

בשעה 13:30 שמעתי ירי של כמה כדורים. לא יכולתי לראות מי יורה. כשהירי נפסק הרמנו את הראש כי רצינו לראות אם אנחנו יכולים לברוח לכיוון המחנה. פחדנו להישאר איפה שהיינו. ראמי ברח לפניי ונעלם. היססתי כמה שניות אם לבוא אחריו אבל אז התחלתי לרוץ. ברגע שקמתי הרגשתי פגיעה בבטן. הנחתי יד על מקום הפגיעה ואז נפגעתי מעוד כדור נוסף באצבע המורה ביד ימין, שכמעט נקטעה לגמרי. הכדור חדר ליד ורסיס שלו פגע לי בחזה. יותר מאוחר הבנתי שהוא נכנס לי מתחת לעור. פחדתי מאוד והתחלתי לצעוק: "נפגעתי, נפגעתי" ורצתי מהר לכיוון המחנה.

ילדים שהיו במקום עזרו לי להגיע לכביש ושם הייתה מכונית אזרחית שכבר הכניסו אליה את ראמי. העלו אותי למכונית ונסענו לבית החולים אל-איסתישארי. הנהג נסע דרך המחנה, כי הוא חשש שהצבא יחסום את הדרך ויעצור אותנו.

הגדרות שמאחוריהן הסתתרו הילדים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 9.12.19

אסלאם אבראהים, בן 25, מתפרנס ממכירת בגדים מכלי רכב. פעמיים בשבוע הוא וחברו מחנים את כלי-הרכב המסחריים שלהם במרחק של כעשרים מטרים מצפון לבית הספר לבנים, והוא נכח במקום ביום האירוע.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם הוא סיפר:

בזמן העימותים הסתתרנו ברכב הפורד, שעמד מאחורי הרכב השני שלנו, המרצדס. תודה לאללה שלא היינו במרצדס, כי כדור פגע בשמשה הקדמית שלו. אחרי רגע פגע עוד כדור בחלון הצדדי של הרכב שבו היינו. תודה לאללה שלא נפגענו. הכדור חדר דרך החלון השמאלי ויצא מהצד השני. אנחנו ישבנו בצד הימני של הרכב והדלת הצדדית הייתה פתוחה. היינו מפוחדים ולא ידענו לאן לברוח אז לא זזנו. אנחנו לא מכירים את האזור הזה וחששנו שהחיילים יחשדו בנו ויהרגו אותנו.

החיילים, שהיו במרחק של כמה מטרים מאיתנו, ירו ישר לעבר הילדים שברחו למחנה. אחרי ירי שנמשך מה שהרגיש לי כמו כמה דקות הם נסוגו.

בהמשך נודע לי ששני ילדים נפגעו מהירי. אנחנו סידרנו מהר את הסחורות שלנו, הודינו לאללה שנותרנו בריאים ובחיים ושלא קרה לנו כלום והסתלקנו משם מהר. החלטנו לא לחזור לשם למרות שזו הפרנסה שלנו. עברנו למקום בטוח יותר, לכיוון דורא אל-קרע, רחוק משם. לגבי הנזקים, רסיסי הזכוכית מהחלון חדרו לחלק מהבגדים שאנחנו מוכרים. לא החלפנו את השמשה שנשברה במרצדס כי זה עולה יותר מדי. התיקון של הפורד עלה לנו 1,000 שקלים.

בבית החולים אובחן שבר פתוח ביד ימינו של ראמי אבו נסרה והוא נותח לקיבוע העצם. גם אמיר זבידה נותח, לצורך איחוי האצבע המורה ביד ימין ולהוצאת רסיסים מהחזה. לאחר ארבעה ימים, ב-20.11.19, שוחררו השניים לביתם.

ראמי אבו נסרה המשיך וסיפר:

אני לא יודע אם אצליח להשתלב בלימודים סדירים, במיוחד מכיוון שאני כותב ביד ימין. כרגע עוד אי אפשר להעריך את הנזק, אבל הבנתי שגם אם לא יהיו סיבוכים יהיה איזה עיוות בזרוע ותהיה לי נכות. אי אפשר לדעת איך זה ישפיע עליי בעתיד.

נערים בדרכם לבית הספר של אונר"א בכניסה למחנה ג'לזון. צילום: בצלם, 21.2.18

בתגובת הצבא, כפי שפורסמה בכלי התקשורת, טען דובר צה"ל שהחיילים השתמשו "באמצעים לפיזור הפגנות, לרבות ירי גומי וירי לאוויר. בדיווח שהגיע לגורמי צה"ל נטען כי שני נערים נפצעו מירי גומי". כמו במקרים דומים בעבר, שבהם הכחיש הצבא שימוש באש חיה, גם הפעם תחקיר בצלם העלה ממצאים הסותרים טענות אלה: חיילים, ובהם לפחות אדם חמוש אחד בלבוש אזרחי, ירו אש חיה על ילדים ונערים שחלקם יידו לעברם אבנים קודם לכן, ופצעו שניים מהם, ראמי אבו נסרה ואמיר זבידה, ממרחק של כ-150 מטרים.

ירי כזה – על ילדים קטנים, ממרחק, בנסיבות שבהן ברור כשמש שאינם מסכנים את גופם או את חייהם של החיילים, הוא אינו חוקי ואינו מוסרי, ואינו אלא דוגמה נוספת למדיניות "היד הקלה על ההדק" של הצבא. מדיניות זו מקבלת גיבוי וחיזוק ממערכת אכיפת החוק הצבאית, המוודאת שגם הפעם איש לא יועמד לדין על הירי הבלתי חוקי.