דילוג לתוכן העיקרי
עז א-דין א-תמימי. התמונה באדיבות המשפחה
תפריט
נושאים

נורה למוות כשלא סיכן איש: חייל ירה בעז א-דין תמימי מאחור, כשנמלט לאחר שיידה עליו אבן

עדכון: ב-7.6.18 פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח.

Thumbnail
עז א-דין תמימי

ב-6.6.18, בסביבות השעה 8:00, נכנסו לכפר א-נבי סאלח שמצפון-מערב לרמאללה, שני כלי רכב להובלת חיילים וג'יפ צבאי. אחד מכלי הרכב עצר מול תחנת הדלק שבכניסה המערבית לכפר, סמוך לצומת המוביל לבית רימא, וכעשרה חיילים ירדו ממנו במטרה לבצע מעצרים בכפר. החיילים התחלקו לשתי קבוצות - אחת מהן הורתה לפועלי נגרייה סמוכה לסגור אותה ועלתה על גג הנגרייה. קבוצה שנייה התפרסה באזור המטעים והחנויות שמול תחנת הדלק ומצפון לה. כלי הרכב הנוסף והג'יפ נעמדו באזור שמול הנגרייה.

בסביבות השעה 9:30 שני צעירים בני 20 תושבי הכפר – עז א-דין תמימי וחברו א.ת., התקרבו לאזור מכיוון מזרח, כדי ליידות אבנים לעבר החיילים. שני הצעירים כיסו את פניהם בחולצותיהם והתחבאו מאחורי החנויות שמול תחנת הדלק, במרחק של כ-20-15 מטרים מכלי הרכב להובלת חיילים, שמאחוריו עמד חייל.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר א.ת.:

עז א-דין נחשף בפני החייל עם הגוף שלו. אני נשארתי מאחורי הפינה של החנות וזרקתי משם אבנים. פגעתי ברכב או בחייל, אני לא יודע בדיוק. החייל שם לב לעז א-דין שהתעכב, לעומתי, וירה עליו כדור אבל הוא לא פגע בו. מיד ברחנו למטע שממנו הגענו ושם התפצלנו: עז א-דין ברח ליד הבתים ואני ברחתי בין העצים. תוך כדי ריצה שמעתי שתי יריות של אש חיה לכיוון שלנו. לא ידעתי איפה הן פגעו וכבר לא ראיתי את עז א-דין. חשבתי שהוא הצליח לברוח בין הבתים. במהלך הבריחה שלי, כשהייתי במרחק של יותר ממאה מטרים מהחיילים, הם ירו רימוני גז לאזור שאליו ברחתי. המשכתי לרוץ והסתובבתי כדי להגיע לכביש הראשי במרכז הכפר ולפגוש את עז א-דין. בדרך שאלתי ילדים מהכפר אם הם ראו את עז א-דין אבל אף אחד לא ראה אותו.

Thumbnail
תחנת הדלק של א-נבי סאלח ומולה מבנה העץ של החנויות שמאחוריהן הסתתרו הצעירים. ברקע ההתנחלות חלמיש. צילום: איאד חדאד, בצלם, 6.6.18

ח'אלד חמדאן, תושב א-נבי סאלח, בן 19, סטודנט לכלכלה באוניברסיטת ביר זית ועובד האוניברסיטה, הגיע לתחנת הדלק בסביבות השעה 9:00 והמתין לכלי רכב שיסיע אותו לאוניברסיטה.

בעדות שמסר ב-7.6.18 לתחקירן בצלם איאד חדאד תיאר חמדאן מה ראה:

Thumbnail
ח'אלד חמדאן. צילום: איאד חדאד, בצלם, 7.6.18

בשעה 9:35 ואני בטוח לגבי השעה בגלל שצילמתי בווידיאו בטלפון שלי, ראיתי שני צעירים מהכפר שלנו, עז א-דין תמימי וא.ת., מגיעים מכיוון הבתים שממזרח לפינה הדרום מזרחית של החנויות. הם היו במרחק של כ-15 מטרים ממני, החזיקו אבנים והיו רעולי פנים. ברגע שראיתי אותם חשבתי שהם יזרקו אבנים על כלי הרכב להובלת חיילים, בגלל שהוא היה קרוב אליהם. פתחתי את המצלמה בפלאפון והתחלתי לצלם את החיילים כדי לתעד את התגובה שלהם ליידוי האבנים. באותו זמן אחד החיילים כבר ירד מהמושב שליד הנהג והתחיל להסתכל לצדדים וללכת אל מאחורי הרכב, כלומר לכיוון שני הצעירים.

ברגע שהשניים הגיעו לפינה של החנויות א.ת. זרק את האבנים שלו ראשון, בלי לחשוף את הגוף שלו. האבנים פגעו ברכב. עז א-דין הגיח מהפינה ונחשף בפני החייל כשהוא זרק את האבן שלו. אני חושב שהיא פגעה בקסדה של החייל. שני הצעירים ברחו לכיוון ממנו הגיעו, אחד אחרי השני. ברגע שהחייל ספג את האבנים הוא הגיב מהר: הוא ירה כדור חי לאזור שממנו הופיעו הצעירים, אבל בגלל שהם ברחו אל מאחורי החנויות הוא התקדם כמה צעדים עד ששניהם היו בטווח הירי שלו, ואז מפינת החנויות הוא ירה שני כדורים של אש חיה אחד אחרי השני. נדמה לי שעז א-דין היה זה שרץ מאחורה, כי את א.ת. כבר לא ראיתי. כנראה שהם נפרדו. כשהחייל ירה המרחק בינו לבין עז א-דין היה בערך 40 מטרים.

כמה דקות לאחר הירי ניגשו החיילים למקום שבו שכב תמימי, שנפצע. במקביל הגיעו למקום כמה מתושבי הכפר. לאחר כמה דקות, שבמהלכן, לדברי עדים, לא ניתן לתמימי טיפול רפואי כלשהו פרט לבדיקה חיצונית ולבדיקה של הדופק שלו, החיילים הביאו אלונקה ופינו אותו לכלי-הרכב להובלת חיילים שעמד מול תחנת הדלק. תוך כדי כך השליכו החיילים כמה רימוני הלם לעבר התושבים שהלכו בעקבותיהם. כלי-הרכב התעכב במקום כחמש דקות נוספות ורק אז פינה מהמקום את תמימי הפצוע. כעבור בין חצי שעה לשעה הודיעו ממנהלת התיאום והקישור הפלסטינית להוריו של תמימי כי הוא הלך לעולמו.

Thumbnail
מבט מהמקום שבו עמד החייל היורה. עז א-דין תמימי נורה ליד הבית הירוק. צילום: איאד חדאד, בצלם, 6.6.18

מאוחר יותר באותו יום, בסביבות השעה 15:00, יצא מסע ההלוויה של תמימי מבית חולים ברמאללה, אליו הועברה גופתו, לכיוון א-נבי סאלח. בדרך עיכבו שוטרי מג"ב וחיילים את מסע ההלוויה בסמוך לעטארה, שמצפון לרמאללה, למשך כחצי שעה. כעבור כחצי שעה התירו אנשי המנהל האזרחי שנכחו במקום את מעבר האמבולנס עם גופתו של תמימי וכמה כלי רכב נוספים, ואסרו על שאר כלי-הרכב ללוותם. כלי הרכב שהורשו לנסוע חסמו את הכביש, וכמה מהנוסעים יצאו מהם. חיילים שהגיעו אליהם ריססו תרסיס פלפל על חלק מהחוסמים ודחפו את חלקם. בנוסף הם החרימו את מפתחות מכוניתו של אחד מהם. כעבור כעשרים דקות הרשו כוחות הביטחון לכל כלי הרכב להמשיך בדרכם לכיוון א-נבי סאלח.

בעדות שמסר ב-7.6.18 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר אביו של תמימי, עבד אל-חפיז תמימי, בן 59, על אותו יום:

Thumbnail
עבד אל-חפיז תמימי. צילום: איאד חדאד, בצלם, 7.6.18

אתמול, בסביבות 9:30 בבוקר, הייתי בבית כשפתאום התקשר אליי תושב הכפר ואמר לי שהצבא ירה בעז א-דין ליד תחנת הדלק בכניסה ליישוב. אני ואשתי הגענו לשם מיד ואז התברר לנו שהצבא כבר פינה אותו בכלי רכב צבאי לאזור מגדל התצפית שבכניסה ליישוב. הגעתי לשם אבל החיילים לא נתנו לי להתקרב. לא יכולתי לדעת אם כלי הרכב שפינה אותו היה שם או לא. הייתה נוכחות מוגברת של הצבא, סיורים וכלי רכב שהלכו ובאו. הייתה אווירה מתוחה, ומדי פעם חיילים זרקו רימוני הלם וגז כדי להרחיק את כל מי שניסה להתקרב כדי לשאול על עז א-דין. חזרתי לתוך הכפר. בשעה 11:00 הודיעו לנו מהקישור הפלסטיני שהצבא מסר שבני מת. אני מתפלל שמנוחתו בעולם הבא תהיה עם שהידים, נביאים וצדיקים.

יש לנו חמישה ילדים ועז א-דין היה הכי קטן. הוא נשר מבית הספר כשהיה בן 16, בכיתה י' והתחיל לעבוד. לא היה לו מקצוע והוא עבד בעבודות מזדמנות. לא היו לו שאיפות גדולות, הוא רק רצה חיים יציבים, לבנות דירה, להתחתן ולהקים משפחה. אנשים אהבו אותו, הוא הסתדר מצוין עם כולם. אבל הצבא הישראלי לא נתן לו הזדמנות לחיות בכבוד ולהגשים את החלומות שלו כמו שאר האנשים.

מתחקיר בצלם עולה שהחייל ירה בתמימי בגבו, ממרחק של כ-45 מטרים, בעת שנמלט ומבלי שנשקפה ממנו סכנה כלשהי. הוראות הפתיחה באש מתירות ירי על מנת להרוג רק כאשר נשקפת סכנת חיים לאנשי כוחות הביטחון או לאנשים אחרים. גם אז, ירי כזה מותר רק כאשר אין דרך אחרת להתגונן מפני הסכנה. הירי הקטלני בעז א-דין תמימי רחוק מלענות על תנאים אלה, והוא אינו חוקי ואינו מוצדק.

למחרת האירוע פורסם בכלי התקשורת כי נפתחה חקירת מצ"ח בנוגע להריגתו של תמימי. אולם ניסיון העבר מלמד שמטרתן של החקירות ושל הודעות כאלה היא להשתיק כל ביקורת על הצבא וכי ממילא, פתיחתה של חקירה – אירוע חריג כשלעצמו – אינה מובילה להעמדה לדין של האחראים להרג הבלתי חוקי, בוודאי לא של הדרגים הבכירים. התנהלות זו מרוקנת מתוכן את הוראות הפתיחה באש שנועדו להגביל את השימוש באש חיה וקטלנית והיא מבטאת את עומק הזלזול של ישראל בחייהם של הפלסטינים ובגופם. מדיניות הטיוח השיטתית של הרג פלסטינים על ידי חיילים היא שמתירה לחיילים, בסופו של יום, לפעול בניגוד בוטה להוראות הפתיחה באש מבלי לשלם על כך מחיר. בכך היא מאפשרת את המשך השימוש בכוח קטלני – נדבך קריטי ביכולתה של ישראל להוסיף ולתחזק את שליטתה האלימה במיליוני פלסטינים.