דילוג לתוכן העיקרי
תושבי ח'ירבת חומסה בין חורבות קהילתם, 4 בנובמבר 2020. צילום: שרית מיכאלי, בצלם
תפריט
מהשטח
נושאים

דברי מנכ"ל בצלם חגי אלעד בוועדה לזכויות האדם פרלמנט האירופאי

לפני שבועיים, ב-3 בנובמבר, ביצעה ישראל את אחת מפעולות ההרס הגדולות מזה עשור. ח'ירבת חומסה, קהילה פלסטינית שלמה בצפון בקעת הירדן, נחרבה תוך שעות ספורות. 74 אנשים נותרו ללא קורת גג, 41 מהם ילדים. עשרות מבנים, בתיהם של אנשים ומקורות פרנסתם, נחרבו.

ח'ירבת חומסה אינה לבדה. כבר שנים שישראל שמה על הכוונת עשרות קהילות פלסטיניות ברחבי הגדה המערבית הכבושה. זוהי מדיניות נפשעת של העברה בכפייה. ישראל הופכת את חייהם של תושבי קהילות אלה לסיוט מתמשך, בכדי לאלצם להרים ידיים ולעזוב. סיוט הנמשך שנים, של תנאי חיים קשים מנשוא, בלי מים זורמים או חיבור לרשת החשמל, של הריסת בתים, של אילוץ לפנות פעם אחר פעם את ביתך כדי שחיילים ישראלים יוכלו להתאמן על אדמתך, של אלימות מתמשכת מצד מתנחלים הנתמכים על-ידי כוחות הביטחון הישראליים.

ולפעמים, כל אלימות מדינה מאורגנת זו נדחסת אל תוך כמה שעות אפלות, כפי שקרה בח'ירבת חומסה. אבל בין אם מציאות זו מתפרסת על פני שנים ובין אם הכול מסתיים תוך שעות ספורות, זהו פשע מלחמה.

תגובת האיחוד האירופי הייתה לכנות את שהתרחש "מגמה מצערת" והאמירה ש"התפתחויות כאלה מהוות חסם לפיתרון שתי המדינות".

הרשו לי לומר בבירור: ישראל יודעת, מניסיון בן עשרות שנים, שלכל היותר יהיה עליה להתמודד עם ביטויי דאגה חסרי משמעות כאלו. הכבישים עליהם נוסעים דחפורים ישראליים בדרכם להריסת עוד בית של עוד פלסטיני חסר הגנה, נסללו על גבי כזו רטוריקה ריקה. בכל פעם בה עושים שימוש בלשון נקייה במקום לקרוא לפשעים בשמם, ישראל מומרצת להמשיך במדיניות הדיכוי, הנישול והאלימות כלפי פלסטינים. ההסכמה שבשתיקה מצד הקהילה הבינלאומית, מעוטרת בדיבורים חסרי משמעות על "פיתרון של שתי מדינות", היא עמוד השדרה של מציאות המדינה האחת, הבלתי דמוקרטית ממהותה, בה אנחנו חיים.

הכול יודעים – בבירות אירופה כמו גם בפרלמנט הזה – כי עוד הצהרות לא יעצרו את ההריסה הבאה. כשהשורות ריקות מתוכן, ישראל אינה צריכה אפילו לטרוח לקרוא ביניהן כדי לזהות את האור הירוק הניתן לה, להמשיך בדיכוי הפלסטינים. ללא השלכות אמיתיות, אור ירוק זה ימשיך להאיר את דרכה. חומסה לא הייתה הראשונה. וכל עוד העדר דין וחשבון הוא הנורמה, היא לא תהיה האחרונה. קהילות פלסטיניות, בכל רחבי בקעת הירדן, מתמודדות עם התנכלויות דומות, בעוד ישראל ממשיכה להקים עוד ועוד נקודות התנחלות. בירושלים, משפחות פלסטיניות מפונות בכוח מבתיהן כדי שמתנחלים יהודים יוכלו לעבור לגור בהם. קילומטרים ספורים מזרחה, ממתינה קהילת ח'אן אל-אחמר לתורה. בדרום הר חברון, קהילות פלסטיניות הנאבקות כבר 20 שנה להישאר על אדמתן, חוששות מפסק הדין שצפוי בג"ץ לפרסם בקרוב. בית משפט לצדק כה צודק, שמעולם לא פסק נגד משטר התכנון הקפקאי של ישראל בגדה המערבית – משטר שנתפר במיוחד כדי לאסור על פיתוח פלסטיני תוך מתן אישורים להקמתן ולהרחבתן של התנחלויות ישראליות. בג"ץ, המעניק לגיטימציה לכל אלה, מתפקד כגורם מפתח המאפשר את יישומה של מדיניות בלתי חוקית בעליל של העברה בכפייה של פלסטינים מאדמתם.

כל זה נמשך כבר עשרות שנים ויימשך גם כעת, לאחר שישראל השעתה לאחרונה – לפחות בינתיים – את תוכניתה לספח רשמית חלקים מהגדה המערבית. דה-יורה או דה-פקטו, מעמדה הפורמלי של קרקע פלסטינית מעולם לא מנע מישראל לקדם את האינטרסים שלה על חשבון זכויות הפלסטינים. הרי לו היו המשפט הבינלאומי או כיבוד זכויות האדם חשובים לישראל, היא לא הייתה מקימה את יותר מ-250 ההתנחלויות שבהן כבר חיים כ-600,000 ישראלים. האם אירופה זקוקה באמת להכרזה על סיפוח דה-יורה כדי לראות את המציאות נכוחה? כמה שנות כיבוש ממושך, כמה הצהרות מפורשות של מנהיגים ישראלים, כמה פרויקטים של תשתיות, כמה מתנחלים, יידרשו לאירופה כדי שתתעורר אל מציאות השליטה הקבועה של ישראל בכל דבר ובכל אדם שבין הים לנהר? מאה שנות כיבוש? מיליון מתנחלים? למה מחכה האיחוד האירופי?

מדיניות החוץ האירופאית יכולה לגבות מחיר על הפרות זכויות אדם, באמצעות מינוף אפקטיבי של כוחה הנכבד של אירופה. ברור שההחלטה שלא לעשות כך היא בחירה פוליטית – אשר חותרת תחת המחויבות האירופית לזכויות האדם ומחלישה את הסדר הבינלאומי מבוסס החוק. בחירה זו אף מנרמלת את הדיכוי והדה-הומניזציה של פלסטינים, שכן – כך נראה – איש אינו צריך לתת את הדין על רמיסתם הנצחית. לא כאשר מחריבים קהילה שלמה עד היסוד, לא כאשר יורים ירי חי במאות מפגינים לאורך הגדר עם רצועת עזה, ולא כאשר עשרות משפחות נמחות מעל האדמה בהפצצת בתיהן במתקפה הכבדה על הרצועה בשנת 2014. לא עכשיו, ולעולם לא.

אירופה נושאת באחריות בינלאומית. היא הגורם המשמעותי ביותר המחויב, ממהותו, לדמוקרטיה ולשלטון החוק. הפרות חמורות ושיטתיות של זכויות האדם נמשכות כבר שנים, לאור היום, ממש בשכנות אליה. הניחו לרטוריקה הריקה. ראו את המציאות נכוחה. היאבקו למען הערכים האוניברסליים שעוגנו בחוק בעקבות מלחמת העולם השנייה. הגנו על זכויות הפלסטינים. הזמן לכך הוא עכשיו.