דילוג לתוכן העיקרי
נער פלסטיני בהפגנה נגד מעצרים מנהליים בשערי כלא עופר. צילום: אחמד אל-בז, אקטיבסטילס, 19.12.19
תפריט
מהשטח
נושאים

שגרת כיבוש דצמבר 2019: ארבעה נערים במעצר ממושך ללא משפט

מאז 2015 אין כמעט חודש בו ישראל לא מחזיקה קטינים פלסטינים במעצר מנהלי. זאת, לאחר כארבע שנים שבהן נמנעה מכך, מאז דצמבר 2011. בסוף אפריל 2016 הגיע מספרם של הקטינים במעצר מנהלי לשיא - 13, ומאז 2017 מוחזקים ברוב החודשים בין שניים לארבעה קטינים במעצר מנהלי. בסוף דצמבר 2019 החזיק שירות בתי הסוהר לפחות 186 קטינים פלסטינים כעצירים ואסירים ביטחוניים, בהם לפחות 4 במעצר מנהלי. חמישה קטינים פלסטינים נוספים הוחזקו בגין שהייה בלתי חוקית, המוגדרת כעבירה פלילית.

מערכת המשפט הצבאית מפרה דרך קבע את זכויותיהם של קטינים פלסטינים – פעמים רבות הם נעצרים באישון לילה, נאזקים, עיניהם מכוסות והם נחקרים כשהם עייפים ומבולבלים תוך שימוש באלימות מילולית ופיזית ובאיומים. כל זאת כשהם מנותקים משגרת חייהם, ללא ליווי של בני משפחה או מבוגרים אחרים מטעמם. את עורך דינם הם פוגשים בדרך כלל לראשונה בבית המשפט הצבאי ורק אז הם למדים על ההאשמות נגדם. ישראל, במקום להגן על זכויותיהם, טרחה רק ליצור מראית עין של הגנה כזאת – על ידי הקמת בית משפט צבאי לנוער (שבפועל עוסק בעיקר באישור עסקאות טיעון עליהן חותמים קטינים ולא בבחינת הראיות ובבירור האשמה), קיצור בחוק של תקופות המעצר (שממילא ניתן להאריכו שוב ושוב) ומתן אפשרות (מינימלית וכפופה לחריגים) למעורבות ההורים במשפט (שבדרך כלל אינו מתקיים היות שההליכים מסתיימים בעסקת טיעון ).

במעצר מנהלי הקטינים אפילו אינם יודעים מהי עילת מעצרם וגם כאן הביקורת השיפוטית חסרת משמעות שכן השופטים מאשרים את רובן המוחלט של בקשות המעצר. להפרת זכויותיהם של הקטינים נוסף במעצר מנהלי נדבך נוסף - חוסר הוודאות בנוגע למועד השחרור – שכן ניתן להאריכו שוב ושוב, ללא מגבלה, כפי שישראל אכן עושה. חוסר הודאות מחמיר את סבלם של הקטינים העצורים ומשפחותיהם, שאינם יודעים מתי יוכלו לשוב לחייהם.

תחקירני בצלם גבו עדויות בנוגע לשלושה קטינים ששניים מהם מוחזקים כיום במעצר מנהלי והשלישי שוחרר בתחילת חודש ינואר 2020.

חאפז זיוד, בן 16, ג'נין

ב-7.7.19 נעצר חאפז זיוד, בן 16, תלמיד כיתה י"ב מג'נין, על-ידי מנגנון הביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית. אחרי כחודש שבמהלכו הוחזק בג'נין ונחקר הוא שוחרר לביתו ב-9.8.19. פחות משבועיים לאחר מכן, בליל שני, 26.8.19, הגיעו חיילים ושוטרים לביתו. לאחר שערכו חיפוש בבית, עצרו החיילים חאפז, הוציאו אותו מהבית, אזקו את ידיו, כיסו את עיניו ולקחו אותו מהמקום. למחרת הודיע קצין משטרה לאביו של חאפז, איבראהים, בן 42, שבנו מוחזק במחנה שומרון (סאלם), ואפשר לו לשוחח קצרות עם בנו. כעבור ארבעה ימים הוצא נגד חאפז זיוד צו מעצר מנהלי לארבעה חודשים, שקוצר לשלושה לאחר ערעור. מספר ימים לפני שחרורו המיועד שוב הוצא נגדו צו מעצר מנהלי לשלושה חודשים נוספים. אם לא יוצא צו נוסף הוא אמור להשתחרר ממעצרו המנהלי ב-24.2.20.

אמו של חאפז, היבה זיוד, בת 35, נשואה ואם לארבעה, סיפרה בעדות שמסרה ב-26.1.20 לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי על תחושותיה:

חאפז זיוד. התמונה באדיבות המשפחה

חאפז,הוא הבן הבכור שלי. עצרו אותו בסוף אוגוסט ובחודשים הראשונים בכלל לא הצלחנו לבקר אותו. לקח הרבה זמן עד שהצלחנו לקבל היתר להגיע לכלא מגידו. הביקור הראשון שלי ושל בעלי היה באמצע נובמבר. בלילה שלפני כן לא הצלחתי ממש לישון כי הייתי מודאגת וחיכיתי כל-כך לראות אותו כבר. הגענו לכלא מגידו בערך בשעה 9:30 בבוקר. חיכינו בערך שעה וחצי עד קראו למשפחות הכלואים להיכנס. הבאנו לחאפז קצת תחתונים וגרביים, פיג׳מה ומגבות שהרשו לנו להכניס. כשראיתי את חאפז נדהמתי – הוא היה מאחורי זכוכית ובכלל לא ציפיתי לזה. לא ידעתי שלא תהיה לי אפשרות לחבק או לנשק אותו. בעלי תמך בי כדי שלא אבכה מול הבן שלנו. כשביקשתי מחאפז לקום כדי שאוכל לראות איך הוא נראה הוא אמר לי שהוא אזוק ברגליים. איך ייתכן שאוזקים את הבן שלי בתוך הכלא עצמו? אחרי הביקור, שנמשך רק 45 דקות, חזרתי הביתה והרגשתי כאילו זה היה רק כמה רגעים. ניסיתי לזכור את תווי הפנים של חאפז, שכלוא בלי שמאשימים אותו בשום דבר ברור ומוגדר.

בגלל שמותר לנו לבקר את חאפז רק פעם בחודש, בקרנו אותו מאז רק עוד פעמיים. הפעם האחרונה היתה ב-6 בינואר. עכשיו אני כבר לא יכולה ללכת לבקר אותו כי אני בחודש תשיעי להריון וקשה לי לנסוע. בעלי ילך לבקר אותו לבד בפברואר.

האחים הקטנים של חאפז שואלים עליו כל הזמן, מתי ישחררו אותו, מתי הוא יחזור הביתה. המעצרים שלו על-ידי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים והישראליים הפתיעו אותי מאוד. לא קיבלנו שום הסברים לעונשים האלה שנחתו עליו, שלא מבוססים על שום אשמה ברורה. השנה חאפז היה אמור לסיים את מבחני הבגרות. אם ימשיכו להחזיק אותו זה ייפגע לו בלימודים ובעתיד שלו.

סולימאן עבד א-רחמאן, בן 17, יברוד

בליל חמישי, 19.12.19, נכנסו חיילים לבית משפחת עבד א-רחמאן שבכפר יברוד שמצפון לרמאללה. הם הורו לסולימאן עבד א-רחמאן, בן 17, להתלבש, אזקו את ידיו, כיסו את עיניו ולקחו אותו מהבית בלי לומר למשפחתו לאן הוא נלקח.

אביו של סולימאן, סאלם, בן 53, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-31.12.19:

סולימאן עבד א-רחמאן. התמונה באדיבות המשפחה

אחרי שהם הלכו אף אחד מאיתנו – אני ואמא שלו והאחים והאחיות שלו – לא הצליח לישון. מוקדם בבוקר התחלתי סבב טלפונים. התקשרתי לצלב האדום, לרשות לענייני אסירים ולארגוני זכויות אדם, כדי לברר מה קרה לבן שלי. דאגתי מאוד.

רק בשעה 14:00 התקשר אלי קצין מודיעין ישראלי, שלא הזדהה, והודיע לי שהבן שלי היה בחקירה בכלא עופר ושכשהיא נגמרה הביאו אותו בפני שופט. נסעתי מיד לבית המשפט בעופר ושם חיכה לי עורך דין מטעם מועדון האסיר. הכניסו אותי לאולם הדיונים לדקה כדי שאוכל לראות את הבן שלי מרחוק, ואחר כך הוציאו אותי.

הוא נראה מותש. בסוף הדיון עורך הדין אמר לי שהחליטו להאריך את המעצר שלו בעוד 72 שעות, ושהם מתכוונים להעביר אותו למעצר מנהלי על סמך חומר חסוי. כעבור 72 שעות נערך עוד דיון. עורך הדין אמר לי שהדיון היה בדלתיים סגורות ושגם לו לא אפשרו להשתתף בו. אחרי שמונה ימים היה עוד דיון, שוב בלי עורך הדין, שאמר לי שבכלל לא הודיעו לו מראש שעומד להתקיים דיון. הוא אמר שהתקשרו אחר-כך והודיעו לו שבית המשפט אישר צו מעצר מנהלי למשך ארבעה חודשים, ושהעבירו את סולימאן לאגף הנוער בכלא עופר.

ממה שאני יודע על מעצרים מהסוג הזה, אני מבין שהוא כלוא בלי אישום ספציפי ושאי אפשר לדעת מתי הוא ישוחרר, כי אחרי ארבעת החודשים הם עלולים לחדש לו את המעצר המנהלי. זה סוג המעצר הכי גרוע שיכול להיות. תאר לך את המצב נער בגיל הזה שלא יודע מה יעלה בגורלו ומה עתיד לקרות לו. אני בטוח שהוא מבולבל ומודאג, וזה יכול לפגוע בבריאות הנפשית והגופנית שלו בעתיד. עד עכשיו לא ראינו עבד א-רחמאן, ואנחנו בכלל לא יודעים אם ירשו לנו לבקר אותו או לא. חוסר הוודאות הזה חונק אותנו ומגביר את הדאגה שלנו.

סולימאן אבו ר'וש, בן 16, מחנה הפליטים קלנדיה 

סולימאן אבו ר'וש, מתלמד במספרה, נעצר פעמיים במהלך שנת 2019 ובשני המקרים הועבר למעצר מנהלי של ארבעה חודשים בכל פעם. בפעם הראשונה, באמצע ינואר 2019, בשעות הלילה, הגיעו חיילים לבית משפחתו בעת שהוא לא היה בבית והורו לאביו, מוחמד, להביאו למחרת בבוקר למחסום קלנדיה. כשהגיע סולימאן למחסום הוא עוכב שם כשעתיים ואז שוחרר לביתו, אולם נקרא מיד להגיע לכלא עופר. אחרי שעבר חקירה קצרה הוא הועבר כשהוא אזוק ועיניו מכוסות לתאי הכלא באגף הנוער, שם הסירו הסוהרים את האזיקים וכיסוי העיניים וערכו עליו חיפוש כשהוא בבגדיו התחתונים.

בעדות שמסר ב-12.1.20 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר:

סולימאן אבו ר'וש. התמונה באדיבות המשפחה

אחרי יומיים-שלושה לקחו אותי לחקירה אצל השב"כ. החוקר לקח ממני טביעות אצבעות וצילם את הפנים שלי. אחר כך הוא עשה לי בדיקה והסביר שזה ל- DNA, בלי להסביר למה, ואז החזירו אותי לאגף. למחרת בשעה 6:30 בבוקר אזקו לי את הידיים ולקחו אותי לחדר ההמתנה של בית המשפט בעופר. בחדר ההמתנה קבלתי ארוחת בוקר – רק גביע יוגורט ושתי חתיכות לחם. בשעה 14:00 התחיל הדיון. ראיתי את ההורים שלי מרחוק באולם, אבל לא נתנו לי להתקרב אליהם ולדבר איתם. כל מה שהיה בדיון זו החלטה של השופט לדחות אותו בשבוע. לא ידעתי למה בכלל יש הדיון ובמה מאשימים אותי או למה עצרו אותי.

למחרת נלקח אבו ר'וש לחקירה נוספת בשב"כ, שם נשאל מדוע פרסם תמונות של אחיו, חוסיין אבו ר'וש, שנורה למוות בידי מאבטח ההתנחלות בית חורון ב-25.1.16 לאחר שהוא ופלסטיני נוסף דקרו שתי אזרחיות ישראליות, שאחת מהן, שלומית קריגמן, מתה מפצעיה למחרת. בחקירה נאמר לו שהוא חשוד בסיכון בטחון המדינה, בקשרים עם האויב, בהחזקת נשק ובנסיונות לביצוע פיגועים, ושמעצרו יוארך ב-72 שעות. למחרת נערך דיון נוסף בבית המשפט, ללא נוכחות הוריו של אבו ר'וש ומבלי ליידע אותם על קיומו. בדיון זה הגישה התביעה כתב אישום נגד אבו ר'וש בגין הסתה. לאחר שהשופט החליט לשחררו בערבות ביקשה התביעה הצבאית להאריך את מעצרו ב-72 שעות לצורך הוצאת צו מעצר מנהלי נגדו. השופט הסכים להאריך את מעצרו ב-48 שעות.

אבו ר'וש המשיך וסיפר בעדותו:

היה עוד דיון בבית המשפט, שבו החליטו לעצור אותי מנהלית לארבעה חודשים. בדיון בכלל לא הבנתי מה קורה. אחר כך עורך הדין התנצל ואמר לי שהוא ניסה לשחרר אותי אבל כנראה שיש נגדי תיק חסוי שהוא לא יכול לראות. הוא הרגיע אותי שבגלל שאני קטין לא יאריכו לי את המעצר. אחר כך החזירו אותי לאגף הנוער. בתקופת המעצר הייתי רוב הזמן עם קטינים אחרים שהיו איתי באגף. היו לנו כמה משחקים ושעות לימוד קבועות בעברית, ערבית, מתמטיקה, ועוד. הייתי מאוד מודאג ומתוח כל הזמן וכל הזמן חשבתי למה עצרו אותי כשאני רק ילד. עד המשפט שלי אפילו לא ידעתי מה זה מעצר מנהלי. עורך הדין שלי הסביר לי שזה מעצר שמבוסס על תיק סודי, בלי אישום ספציפי, והרגשתי שעשו לי עוול כי המעצר שלי היה שרירותי ובלי שום בסיס. למרות שעורך הדין שלי הרגיע אותי שהמעצר שלי לא יחודש, אני לא יכול להיות בטוח בזה.

אמא שלי והאחים שלי באו לבקר אותי שלוש פעמים בזמן שהייתי עצור, אבל אבא שלי לא יכול היה לבוא בגלל העבודה.

ב-13.5.19 שחררו אותי במחסום בית סירא, ובני המשפחה וחברים שלי חיכו לי שם ולקחו אותי הביתה. חזרתי לחיים שלי, לעבודה עם אבא בחנות כלי כתיבה ברמאללה ולהתלמדות במספרה.

לאחר כארבעה חודשים, ב-4.9.19, התקשר איש שב"כ לאביו של אבו ר'וש והורה לו להביא אותו לכלא עופר. עם הגיעו נמסר לאבו ר'וש כי הוא עומד להיעצר מנהלית. הוא נאזק, עבר חיפוש בעירום והועבר לאגף הנוער. למחרת נלקח אבו ר'וש לחקירה במתקן החקירות של השב"כ במגרש הרוסים בירושלים כשהוא אזוק בידיו וברגליו.

בעדותו סיפר:

אחרי כמה שעות, אני לא יודע בדיוק כמה, התחלתי לדאוג ולפחד, כי לא ידעתי מה קורה. הרגשתי מאוד בודד. בתא המעצר היו רק אור עמום שיצר אווירה מפחידה, מזרן ושמיכות ולא הייתה שום דרך להעביר את הזמן.

אחר כך לקחו אותי לחקירה. החוקרת שאלה אותי אם אני יודע מי נמצא כאן, ועניתי לה שאחותי מייס, כי היא נעצרה ב-28.8.19 וידעתי שהיא בחקירה במוסקובייה (מגרש הרוסים). חתמתי על מסמך בערבית עם פירוט הזכויות שלי, ואחרי ששאלו אותי עוד אם שמעתי על פיגועים ועניתי בשלילה. החזירו אותי לתא. אחרי שעה או שעתיים לקחו אותי שוב לחקירה בשב"כ. החוקר אמר לי שאני במעצר מנהלי, שאל אותי אם אני מחזיק נשק, אם יריתי פעם על מגדל או תשתית ישראלית או קניתי או מכרתי נשק. הכחשתי הכל. אחרי עשר דקות החזירו אותי לתא.

נרדמתי וכשהתעוררתי לקחו אותי לחקירה בפעם השלישית. החוקר שאל אותי אם אני רוצה לראות את אחותי, ועניתי שכן. אחרי כמה דקות הביאו אותה והחוקר הרשה לי לחבק אותה. היא נראתה במצב רע. השיער שלה היה פרוע כאילו משכו אותה מהשערות באלימות, פנים שלה היו חיוורות, העיניים שלה היו אדומות והיו לה מתחתן כתמים שחורים. היא נראתה כאילו היא בקושי יכולה לעמוד על הרגלים. הגב והראש שלה היו כפופים והיא לא הייתה מסוגלת בכלל להזדקף. היה ברור שהיא עברה עינויים ושהכאיבו לה מאוד. כשחיבקתי אותה היא לא הגיבה ולא חיבקה אותי בחזרה. היא אמרה לי "כשתחזור הביתה תדאג טוב לאמא ואבא ולאחים שלנו". אמרתי לה "אני לא חוזר הביתה. אני עצור. הם יחזירו אותי מכאן לכלא עופר". היא נראתה בהלם, כאילו נראה לה מוזר שעצרו אותי. היא אמרה לחוקר "אמרתם לי שלא תעצרו אותו", והוא ענה לה באדישות "אנחנו מחזירים אותו לעופר". שאלתי את החוקר "מה עשיתם לה? למה היא נראית ככה?", ואז הם הורו להוציא אותה מהחדר ואני נשארתי לבד. אחר כך שוטר החזיר אותי לתא, אחרי חצי שעה העלו אותי על רכב "פוסטה" ולקחו אותי לכלא עופר.

אחר כך נודע לי שהייתי במוסקובייה במשך יום וחצי. בעופר לקחו אותי שוב לחקירה ואז האריכו לי את המעצר בעוד 72 שעות. למחרת לקחו אותי לבית המשפט בעופר, אבל בדיון לא התקבלה שום החלטה. לא היה שם אף אחד מהמשפחה שלי. למחרת מסרו לי צו מעצר מנהלי לארבעה חודשים.

אחרי חודשיים לקחו אותי לדיון בערעור שהגיש ארגון א-דמיר, שדרש לשחרר אותי או לקצר את המעצר לשלושה חודשים. בדיון עצמו לא התקבלה החלטה, ואחרי שחזרתי לאגף הנוער הודיעו לי שהוחלט לאשר את המעצר לארבעה חודשים, אבל שלא תהיה הארכה. המשפחה שלי ביקרה אותי רק פעם אחת, וב-2.1.20 שחררו אותי מכלא עופר. אני לא יודע מה לומר ורק מפחד שיכניסו אותי שוב למעצר מנהלי. זה מאיים על העתיד שלי ועל החיים שלי.