דילוג לתוכן העיקרי
כלא מגידו בצפון ישראל שבו מוחזקים אסירים פלסטינים. צילום: אמיר כהן, רויטרס, 24.7.18.
תפריט
נושאים

גזר דין כהמלצה בלבד: ביום שחרורם, ישראל מעבירה אסירים פלסטינים למעצר מנהלי

ישראל משתמשת בשני סוגי הליכים לכליאת פלסטינים תושבי הגדה המערבית: הפלילי והמנהלי. בחלק מהמקרים נעצר אדם לצורך חקירה, שרק בסיומה יוחלט באיזה מהמסלולים תבחר המדינה (אם בכלל) על מנת לקדם את כליאתו.

לכאורה מדובר בשני הליכים שונים לחלוטין, ואולם ההבדלים ביניהם דקים יותר משנדמה: בהליכים הפליליים מגישה המדינה כתב אישום נגד הנאשם בבית משפט צבאי, ואולם ככלל הראיות בתיקים אלו – מפוקפקות ככל שתהיינה – דלות ומתמצות בדרך כלל בהודאה של הנאשם או בהפללתו על-ידי אדם אחר. ממילא, הראיות נגד הנאשם אינן ממלאות כמעט שום תפקיד בהליך, שכן למעט מקרים חריגים, לא מתקיימים דיוני הוכחות והתיקים נסגרים בעסקת טיעון שנערכת בין ההגנה לתביעה, במסגרתה מודים הנאשמים באשמה – בדרך כלל בתמורה למחיקת חלק מסעיפי האישום – והצדדים מסכמים על גזר הדין. תפקידם של השופטים מתמצה באישור עסקת הטיעון שסוכמה כבר קודם בין הצדדים – שלא במסגרת הליך שיפוטי. נכון לסוף אוגוסט 2019 ישראל מחזיקה 2,851 פלסטינים תושבי הגדה המערבית המרצים עונש בבתי כלא, לאחר שנגזר דינם.

בהליך המנהלי אלוף פיקוד המרכז הוא החותם על צו המעצר, בהתבסס על ראיות שנותרות חסויות בפני העציר, אשר אינו יודע גם מהי עילת המעצר. הראיות אינן נחשפות בפני העציר ועורך דינו גם במסגרת הערעור על הצו, ולכן הם אינם יכולים אפילו לנסות להפריכן. נכון לסוף חודש אוגוסט 2019 ישראל מחזיקה 413 פלסטינים תושבי הגדה המערבית במעצר מנהלי.

ההבדל המהותי העיקרי בין שני ההליכים הוא מועד השחרור, כשבהליך הפלילי העונש שנגזר על הנאשם הוא סופי והאסיר יודע שכשיסיים לרצותו – הוא ישוחרר לביתו. לעומת זאת, את צו המעצר המנהלי ניתן להאריך ללא הגבלה – גם ביום השחרור עצמו – ולכן עצירים מנהליים לעולם אינם יודעים מתי ישוחררו. כל שהם יודעים הוא את משך "מנת" המעצר המנהלי הנוכחית.

בחמישה מקרים שתחקר בצלם (ארבעה מהם מפורטים להלן) ביטל הצבא אפילו הבדל זה והורה על מעצר מנהלי של אסירים מיד לאחר שסיימו לרצות את העונש שנגזר עליהם בבית המשפט הצבאי. ההודעה על העברתם למעצר מנהלי נמסרה לאסירים ממש סמוך למועד השחרור, כשהם ובני משפחותיהם התכוננו כבר לחזרתם הביתה. התנהלות זו מכניסה את האסירים ואת בני משפחותיהם לחוסר ודאות ולמתח בלתי נסבלים בנוגע למועד השחרור והיא משליכה גם על יתר האסירים החוששים שגם הם לא ישוחררו לביתם עם תום ריצוי העונש.

בתי המשפט הצבאיים משתפים פעולה עם התנהלות זו ובכל המקרים שלהלן הם אישרו את העברת האסירים למעצר מנהלי, במקום לשחררם לביתם. בכך, מאששים בתי משפט אלה את היותם אחד ממנגנוני הכיבוש הפוגעניים ביותר, המהווים רק זרוע נוספת של תחזוקת השליטה הישראלית על העם הפלסטיני.

ג'עפר עז א-דין עם בתו לאחר שחרורו. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 20.8.19

ג'עפר עיז א-דין, בן 48, תושב עראבה שבמחוז ג'נין

ביום רביעי, ה-30.1.19, בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר, נכנסו חיילים לבית משפחת עיז א-דין בעיירה עראבה שמדרום-מערב לג'נין. החיילים ערכו בבית חיפוש ועצרו את אב המשפחה, ג'עפר עיז א-דין, פועל בניין וממשוחררי עסקת שליט, בן 48.

התביעה הצבאית הגישה נגד עיז א-דין כתב אישום וב-27.5.19 אישרה סגנית נשיאת בית המשפט הצבאי בסאלם, סא"ל אבישג אגמי-מרדכי, את עסקת הטיעון עליה חתם, במסגרתה הוא הורשע בביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת ונגזרו עליו חמישה חודשי מאסר, שנת מאסר על תנאי וקנס כספי בסך 5,000 ש"ח. עיז א-דין היה אמור להשתחרר ב-16.6.19, עם תום ריצוי העונש, ואולם ביום השחרור עצמו נמסר לו שכבר חמישה ימים קודם לכן, ב-11.6.19, הוצא נגדו צו מעצר מנהלי לתקופה של שלושה חודשים.

ב-16.6.19 פתח עיז א-דין בשביתת רעב והועבר לאגף הבידוד. כחודש לאחר מכן, ב-23.7.19, התקיים דיון בעניינו בבית המשפט הצבאי בעופר. כמו בכל מעצר מנהלי, גם הפעם סירבה התביעה למסור לו ולעורך דינו את הסיבות למעצרו והשופט סא"ל יחיאל כץ אישר את צו המעצר על בסיס חומר חסוי. עם זאת, הוא הורה לקצר את המעצר בחודש וקבע את תאריך השחרור ל-14.8.19. עיז א-דין שוחרר לבסוף בהחלטה מנהלית של שירות בתי הסוהר ב-8.8.19.

אשתו, אסמאא עיז א-דין, בת 38 ואם לחמישה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי ב-19.6.19, ימים ספורים אחרי העברתו של בעלה למעצר מנהלי:

דווקא ביום שבו בעלי היה אמור להשתחרר מכלא מגידו עורך הדין שלו הודיע לי, לבנים ולבנות שלי ולאשתו השנייה, נאדיה, בת 43, שיש לה שלושה ילדים בוגרים, שהוצא נגדו צו מעצר מנהלי לתקופה של שלושה חודשים.

זה היה יום עצוב לכולנו. הילדים היו בהלם. הם היו כל-כך עצובים כששמעו על המעצר המנהלי של אבא שלהם. הם חיכו לו חמישה חודשים, וכבר התרגשו לקראת השחרור שלו והכינו לו הפתעות. יוסף, בן שמונה, צייר לאבא שלו ציור שהוא רצה להניף בקבלת הפנים במחסום ג'למה ולצעוק "אבא שלי חופשי!". נסר, בן שבע, התכונן למסיבה שתתקיים מול הבית כשאבא שלו ישתחרר מהכלא. הוא כל הזמן אמר "כשאבא שלי ייצא מהכלא אני רוצה לחבק אותו חזק חזק, כי מאוד התגעגעתי אליו".

עליי ועל נאדיה ההחלטה להכניס ג'עפר למעצר מנהלי נפלה כמו מכת ברק. זה נודע לנו בזמן שהכנו בשבילו מאכלים וממתקים וחיכינו בקוצר רוח שהוא ייצא מהכלא ונמשיך בחיים הנורמליים שלנו.

הילדים שלי לא ראו את אבא שלהם במשך כל תקופת הכליאה. אני ראיתי אותו רק בדיונים בבית המשפט, ולא אפשרו לי לדבר איתו. רק הסתכלתי עליו. אני ונאדיה השגנו היתר לבקר אותו בכלא, אבל לא הצלחנו לעשות את זה – פעם בגלל שהוא הועבר לטיפול במרפאה בכלא רמלה, בגלל הסוכרת ויתר לחץ הדם שמהם הוא סובל ובגלל מחסור בוויטמינים כתוצאה משביתות הרעב הקודמות שלו, ופעם כי הצלב האדום הודיעו לנו שיש עומס ביקורים.

עורך הדין שלו ועצורים אחרים אמרו לי שבעלי הכריז על שביתת רעב כשהודיעו לו שהוצא נגדו צו מעצר מנהלי. כולנו מודאגים וחוששים לבריאותו. הילדים של נאדיה והאחים שלו עוזרים לנו מבחינה כלכלית.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי לאחר שחרורו, ב-20.8.19, סיפר עיז א-דין:

חיכיתי ליום השחרור שלי בכיליון עיניים. גם המשפחה שלי – הנשים והבנים שלי ואימא שלי שהיא בת 85 וחולה, כולם חיכו ליום השחרור שלי. לא ידעתי שאנשי השב"כ הורו להעביר אותי ממעצר רגיל למעצר מנהלי. בשעה 17:00 ביום השחרור הודיע לי קצין השב"כ בכלא מגידו שמעבירים אותי למעצר מנהלי. באותו רגע הודעתי לו שאני פותח בשביתת רעב.

למחרת העבירו אותי לבידוד בצינוק צר, בשטח של 2.5x 2 מטרים, שיש בו שירותים ומזרן גומי. בצינוק היה חם מאוד ולח והיה שם מסריח. החזיקו אותי שם 22 ימים, שבמהלכם ניסו להפעיל עליי לחץ והתגרו בי – עשו עליי חיפושים בעירום וגם חיפושים תכופים ומשפילים בחדר וקיללו אותי קללות משפילות. הסוהרים היו צועקים כדי למנוע ממני לישון, ואוכלים ושותים לידי כדי לשבור את שביתת הרעב שלי. רוב הזמן שתיתי מים אבל פעמיים במהלך שביתת הרעב, ביום השלישי וביום ה-17, הפסקתי גם לשתות למשך שלושה ימים בכל פעם. ב-9.7.19 העבירו אותי למרפאה בכלא רמלה בגלל הידרדרות במצב הבריאותי שלי. נשארתי במרפאה עד שהפסקתי את השביתה, שנמשכה 39 ימים, ב-25.7.19. זה היה אחרי שעורך הדין שלי הצליח להפחית את תקופת המעצר לחודשיים. הם העבירו אותי לכלא עופר ואחרי עשרה ימים בערך שוחררתי, שבוע לפני תום צו המעצר.

במהלך שביתת הרעב סבלתי מכאבים קשים, התעלפתי, הקאתי ולא הייתי מסוגל לעמוד או ללכת. שכבתי כל הזמן. כל אותו הזמן גם מנעו מהמשפחה שלי לבקר. זה המעצר המנהלי השישי שלי מאז 2002. בכל פעם עצרו אותי לכמה חודשים, ולפעמים גם האריכו את המעצר. בסך הכול הייתי במעצר מנהלי 47 חודשים.

יום אחרי שהפסקתי את שביתת הרעב, מואמן, הבן שלי ושל אשתי נאדיה, ביקר אותי בבית החולים בכלא ברמלה. זה היה הביקור הראשון של מישהו מהמשפחה שלי מאז שנכנסתי לכלא. הייתי חלש וישבתי בכיסא גלגלים. דאגתי מאוד לנשים ולילדים שלי. מואמן הרגיע אותי שכולם בסדר.

מאלכ אבו עישה, בן 34, נשוי ואב לשלושה, תושב חברון

מאלכ אבו עיישה עם בתו. התמונה באדיבות המשפחה

ב-31.5.18, בסביבות השעה 1:00 בלילה, נכנסו חיילים לבית משפחת אבו עישה שבחברון בחיפוש אחר מאלכ אבו עישה. כשהבינו שאינו נמצא בביתו עברו החיילים לבית הסמוך בו גר אביו, מוחמד אבו עישה, בן 60. החיילים ערכו בבית חיפוש והפכו את תכולתו ואז הורו לאב להתקשר לבניו ולדרוש מהם להגיע למקום. לאחר ששניים מהם – מאלכ ואחיו עבד אל-האדי בן ה-27, הגיעו לבית, עצרו החיילים את מאלכ ולקחו אותו מהמקום. לאחר המעצר הגישה התביעה הצבאית כתב אישום נגד מאלכ אבו עישה בגין הסתה, ובמסגרת עסקת טיעון נגזרה עליו שנת מאסר. שחרורו נקבע ל-3.5.19, אולם ביום השחרור המיועד הודיע אבו עישה למשפחתו כי הוא הועבר למעצר מנהלי.

ערעור שהגיש אבו עישה על המעצר המנהלי נדחה ובמסגרת עתירה שהגיש לבג"ץ התחייבה המדינה כי תאריך את מעצרו המנהלי רק פעם אחת. ב-2.9.19 הוארך מעצרו בארבעה חודשים נוספים והוא צפוי להשתחרר ב-1.1.20.

בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-18.6.19 סיפרה אשתו, ר'דיר אבו עישה, בת 25 ואם לשלושה:

במהלך המשפט של בעלי בעופר הייתי בחודש השישי להריון עם בני מועתסם ולא יכולתי להגיע לדיונים בבית המשפט. לא יכולתי לעמוד בסבל שכרוך בנסיעה לבית המשפט, ההמתנה הארוכה וההליכים הביטחוניים שאנחנו עוברים שם. אבא של בעלי ואמא שלו, עיטאף, בת 55, חולים ולכן גם הם לא הגיעו לבית המשפט. אחרי הלידה גיליתי שאני מסורבת ביטחונית ולא אפשרו לי לבקר את מאלכ. אמו שלו ביקרה אותו ארבע פעמים וביוני אבא שלו ביקר אותו ולקח איתו את שני הילדים הגדולים שלי, בני שבע וארבע, שכל הזמן שואלים על אבא שלהם ומתי הוא ישתחרר. מאלכ היה אמור להשתחרר מכלא קציעות ביום שישי, 3.5.19. כולנו חיכינו בקוצר רוח שנוכל לראות אותו סופסוף. ההורים שלו קנו ממתקים לכבודו ובשביל כל מי שיבוא לברך והילדים לבשו בגדים חדשים וחיכו לו כל-כך. היינו בהלם כשבערך בשעה 15:00 מאלכ התקשר והודיע לי שהוא כלוא עכשיו במעצר מנהלי למשך ארבעה חודשים. הייתי בשוק והתמוטטתי, אני והילדים התחלנו לבכות.

קשה לי מאוד עם שלושה ילדים בבית בלי אבא שלהם. חמי דואג לנו לכל מה שאנחנו צריכים, אוכל, בגדים וחפצים לבית, אבל כשאני צריכה דברים אישיים או שהילדים רוצים משהו אני מתביישת לבקש כסף. הוא כבר לא עובד והוא וחמתי חיים בצמצום וצריכים לעזור גם למשפחה של אחיו של בעלי, עבד אל-האדי, בן 33, שגם עצור במעצר מנהלי מאז ה-20.5.19, לשישה חודשים וגם לו יש שלושה ילדים. אח שלישי של בעלי, עבד אל-קאדר, בן 36, שגם גם לו יש 3 ילדים, כלוא מאז ה-20.5.19 וגזרו עליו מאסר של 11 שנים.

אין לי שום אמון בהגינות של בתי המשפט הישראלים ואני לא יודעת אם מאלכ ישוחרר כשתסתיים תקופת המעצר המנהלי. אני יכולה רק לקוות שישחררו אותו ושהוא יחזור אליי ואל הילדים שלו.

פידאא דועמוס, בת 24, תושבת בית אומר שבמחוז חברון

ביום שלישי, 29.5.18, לפנות בוקר, נכנסו חיילים לבית משפחת דועמוס בבית אומר שמצפון לחברון כדי לעצור את אחת מבנות המשפחה, פידאא דועמוס, בת 24, סטודנטית לחשבונאות. לאחר שערכו חיפוש בדירתה שלה ובדירת אחיה הסמוכה, הוציאו החיילים את דועמוס מהבית, אזקו את ידיה, כיסו את עיניה ועצרו אותה. פידאא דועמוס הועברה לכלא השרון, הוגש נגדה כתב אישום ולאחר קצת יותר מחודש, ב-7.8.18, אישר שופט בית המשפט הצבאי בעופר, סא"ל דוד סברנסקי, את הרשעתה בהסתה מסגרת עסקת טיעון. זאת, בגין פוסט שפרסמה בפייסבוק עם תמונתו של אחמד ג'ראר, שנחשד במעורבות בהריגתו של הרב רזיאל שבח ב-9.1.18, ונהרג בידי כוחות הביטחון ב-6.2.18. במסגרת העסקה נגזרו עליה 95 ימי מאסר ושבעה חודשי מאסר על תנאי.

דועמוס הייתה אמורה להשתחרר ב-17.8.18 במסגרת החלטה מנהלית של שירות בתי הסוהר, ואמה ושניים מאחיה הגיעו באותו יום למחסום ג'בארה שמדרום לטול-כרם כדי לקבל את פניה.

בעדות שמסרה ב-29.7.19 לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש סיפרה האם פאטמה דועמוס, אלמנה בת 54 ואם לחמישה:

פאטימה דועמוס. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 21.8.19

הגענו למחסום בשעה 8:30, אבל פידאא לא הייתה שם. התקשרתי לעורך הדין שלה שאמר שיבדוק את העניין. הוא חזר אליי והודיע שפידאא הועברה למעצר מנהלי למשך 6 חודשים.

היינו בהלם. החלטנו לחזור לבית אומר. בכיתי כל הדרך ולא ידעתי מה קרה. שלושה ימים לפני כן ביקרתי אותה בכלא והיא הייתה מאושרת לקראת השחרור שלה. חזרתי אז הביתה להכין את קבלת הפנים ולהודיע לקרובי משפחה וחברים. בהמשך נודע לי שהנהלת כלא השרון מסרה לפידאא בליל השחרור שהיא מועברת למעצר מנהלי בגלל תיק חסוי. עורך הדין שלה הגיש ערר אבל הוא נדחה, ואז האריכו את המעצר המנהלי שלה בעוד ארבעה חודשים. גם הערר על המעצר הזה נדחה.

ב-14.6.19 האריכו שוב את המעצר המנהלי של פידאא, לעוד חודשיים, עד ל-13.8.19. היא חששה מאוד מהאפשרות שיאריכו לה שוב את המעצר ובביקור האחרון שלי אצלה היא הודיעה לי שהיא תשבות רעב במחאה על חידוש מעצרה. ביקשתי שהיא לא תעשה את זה אבל בתחילת יולי היא הכריזה על שביתת רעב שנמשכה 4 או 5 ימים. דאגתי לה מאוד.

אני מאוד מתרגשת לקראת השחרור של פידאא. אני מקווה שהיא תחיה איתנו בשקט ושלווה. המעצר שלה היה קשה מאוד בשבילי ובשביל האחים והאחיות שלה. אני מקווה שלא נחווה את זה שוב. פידאא לא עשתה כלום. כל מה שהיה נגדה זה הערכות של השב"כ וההאשמה הזו בהסתה.

פידאא דועמוס סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-23.8.19, לאחר שחרורה:

פידאא דועמוס. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 21.8.19

כשהתקרב מועד השחרור שלי הייתי מאושרת לחזור סופסוף הביתה. גם אמא שלי ואחים שלי היו מאושרים. הם סיפרו לי שהם עושים הכנות לקבל את פני: הם קישטו את הבית בדגלים ותכננו לעשות לי קבלת פנים. בכלל לא חשבתי שאכנס לכלא לשלושה חודשים בגלל אישום מגוחך שקשור לפרסום תמונה בפייסבוק. ביום המעצר שלי חשבתי שאשתחרר הביתה אחרי כמה שעות.

בלילה שלפני יום השחרור לא ישנתי. נפרדתי מהחברות בכלא וכבר דמיינתי את עצמי בבית. הייתי נרגשת ומאושרת לראות את אימא ואת האחים שלי למחרת. בבוקר הייתי בטוחה שהם מחכים לי במחסום. לבשתי בגדים חדשים שהמשפחה שלחה לי. נפרדתי מהחברות בפעם האחרונה וחיכיתי שמפקד הכלא יזמן אותי. הבנתי שזה הליך שגרתי לגבי כל אסיר שמשתחרר. כשמפקד הכלא אמר לי שאני לא משתחררת ושהוחלט להעביר אותי למעצר מנהל הייתי בהלם. כעסתי מאוד, הרגשתי מדוכאת וחסרת אונים וניסיתי להבין למה מעבירים אותי למעצר מנהלי.

חזרתי לתא שלי והתחלתי לבכות. החברות שלי ניסו לנחם ולהרגיע אותי. אחרי הצהריים קיבלתי את צו המעצר המנהלי, לשישה חודשים. בכיתי וצעקתי ואמרתי למה, אני לא עשיתי דבר שמצדיק את זה! הצו אמור היה להסתיים ב-15.2.19. הערר נגד הצו נדחה.

אחרי שלושה חודשים העבירו אותי לכלא דמון. השהות שם הייתה קשה מאוד. הייתי מודאגת מאוד ולא הייתי בטוחה שבאמת אשתחרר ב-15.2.19. כדי להעביר את הזמן לימדתי אסירות בגיל תיכון מתמטיקה וקראתי.

כשהתקרב מועד הסיום של המעצר המנהלי דאגתי אבל לא איבדתי תקווה שאחזור הביתה, וגם אמא שלי ביקשה ממני לא לאבד תקווה. אבל קרה מה שחששתי ממנו. יומיים-שלושה לפני מועד השחרור האריכו את המעצר המנהלי שלי שוב, למשך 4 חודשים נוספים. עורך הדין הגיש ערר אבל בית המשפט דחה אותו בטענה שיש תיק חסוי ומידע חדש בידי השב"כ. כעסתי והרגשתי שאין שום סוף באופק לכליאה השרירותית שלי.

אחרי ארבעה חודשים, ב-12.6.19, יומיים לפני תאריך השחרור שלי, שוב קיבלתי הודעה על חידוש המעצר למשך חודשיים. עורך הדין הגיש עוד ערר אבל זה לא הועיל. הרגשתי שאני עומדת להעביר את כל החיים שלי במעצר מנהלי. גם המשפחה שלי הייתה מודאגת. אימא הפסיקה לבקש ממני לשמור על אופטימיות ולקוות לטוב.

תאריך השחרור נקבע ל-13.8.19. בגלל שלא ידעתי מה יהיה פתחתי ב-7.7.19 בשביתת רעב, עד שאקבל הבטחה לגבי תאריך שחרור. העבירו אותי לבידוד ושבתתי רעב במשך ארבעה ימים. הבידוד הוא חוויה קשה. הזמן לא עובר וכל מה שיש לעשות זה לקרוא בקוראן. הייתי מודאגת מה יקרה לי. נפגשתי עם קצין השב"כ שהציע לי להפסיק את השביתה. סירבתי להפסיק בלי שאקבל התחייבות לגבי תאריך השחרור שלי, אבל הוא סירב לתת לי תשובה.

אחרי ארבעה ימים הסכמתי לעשות הפסקה ליומיים, ואז קיבלתי תשובה שאשתחרר ב-13.8.19. הייתי מאושרת. המשפחה שלי התחילה להתכונן לחזרה שלי הביתה ולקבלת הפנים. עדיין פחדתי ולא האמנתי וגם אימא והמשפחה שלי לא האמינו.

ב-8.8.19 הודיעו לי פתאום שאני משתחררת מוקדם בגלל חג הקורבן. בסביבות השעה 14:00 יצאתי מהכלא. אימא ושני האחים שלי, יוסף, בן 29 ומוהנד, בן 27, חיכו לי במחסום ג'למה ולקחו אותי הביתה. התושבים בבית אומר חיכו לי ועשו קבלת פנים גדולה.

היום אני מאושרת כי אני עם אימא והמשפחה שלי. אני עדיין מרגישה שגרמו לי עוול גדול ושזה היה מעצר שרירותי שלא הולם את התמונה שפרסמתי בעמוד הפייסבוק שלי.

מייסון דאר חוסיין עם בנה ח'אלד. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 20.8.19

טארק דאר חוסיין (קעדאן), בן 46, תושב עראבה שבמחוז ג'נין

ביום שני, 25.2.19, בסביבות השעה 1:30 בלילה, נכנסו חיילים לבית משפחת קעדאן בעראבה ועלו לדירתם של טארק דאר חוסיין, חקלאי בן 46 וממשוחררי עסקת שליט, אשתו מייסון, בת 41, וחמשת ילדיהם, בני 18-12. מייסון דאר חוסיין סיפרה בעדות שמסרה לבצלם כי קצין מודיעין שהגיע עם החיילים הודיע לבעלה כי הוא עצור, והורה לו להתלבש וכי הוא נחקר במשך כחצי שעה בעת שהיא וילדיהם הוחזקו בחדר אחר. לאחר מכן הוא נפרד ממנה, מבנותיהם ובנם בן העשר הסובל מניוון שרירים, ונלקח למעצר בכלא מגידו.

התביעה הצבאית הגישה נגד דאר חוסיין כתב אישום וב-12.3.19 אישר בית המשפט עסקת הטיעון במסגרתה הוא הורשע בהשתתפות באסיפה שארגן הג'יהאד האיסלאמי להזדהות עם שובת הרעב ח'דר עדנאן כעשרה חודשים קודם לכן. במסגרת העסקה נגזרו עליו חודשיים מאסר, 3 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 3,000 ₪ והוא אמור היה להשתחרר ב-10.4.19. אולם, ביום השחרור הוצא נגדו צו מעצר מנהלי למשך חצי שנה. שני עררים שהגיש על מעצרו המנהלי נדחו והוא אמור להשתחרר ב-9.10.19. ב-30.7.19 פתח דאר חוסיין בשביתת רעב במחאה על מעצרו המנהלי והוא הועבר למרפאה בכלא רמלה. ב-8.10.19 הוארך מעצרו המנהלי של דאר חוסיין בשישה חודשים נוספים. דאר חוסיין ממשיך בשביתת הרעב וחש חולשה.

בעדות שמסרה ב-20.8.19 לתחקירן בצלם עבד אל-כרים סעדי סיפרה מייסון דאר חוסיין:

ב-10.4.19 הלכנו לקבל את פניו של בעלי במחסום ג'למה - אני, הבנות, הבן הקטן שלנו ח'אלד, בן 10, שמרותק לכיסא גלגלים, ושני אחיו וארבע אחיותיו של בעלי. חיכינו שם משמונה בבוקר עד 17:00.

ב-17:00 הגיע למחסום בחור מסילת א-דהר ששוחרר ממאסר. שאלנו אותו על בעלי טארק והוא סיפר לנו שלפני כמה שעות, אחרי שכבר התחילו ההליכים לשחרר אותו, הודיעו לו שהוא מועבר למעצר מנהלי למשך 6 חודשים. מאוחר יותר באותו יום הודיע לנו עורך הדין שלו שטארק הועבר למעצר מנהלי.

זה היה שוק גדול. הבנות שלנו התחילו לבכות. הבן שלנו, ח'אלד, שאל איפה אבא ולמה הוא לא שוחרר מהכלא. עברו עלינו רגעים מאוד כואבים וקשים. כבר הכנו אוכל, קפה וקינוחים כמו שנהוג כשאסירים משתחררים מהכלא וכל קרובי המשפחה מתאספים בבית האסיר לכבודו. חזרנו הביתה עצובים ומאוכזבים. בדרך מהמחסום הביתה אף אחד לא היה מסוגל להוציא מילה. נשמע רק את הבכי של הילדים שלנו.

האשמה היחידה שאני יודעת עליה ביחס לבעלי היא שהוא מזדהה עם האסיר ח'דר עדנאן. אבל זה לא פשע, ושלטון הכיבוש לא יכול לשפוט ולהעניש אותו על זה. נראה שהרשויות הישראליות לא הסתפקו בחודשיים מאסר, ולכן הוציאו צו מעצר מנהלי נגדו בלי כתב אישום. זו התנכלות נקמנית לו ולילדים שלנו.

בזמן שבעלי היה בכלא מגידו לא הספקנו לקבל היתר לבקר אותו בכלא, כי זה לוקח הרבה זמן. רק אחרי שהוא הועבר למעצר מנהלי בקציעות קיבלנו בפעם הראשונה אישור עבורי ועבור הבנות. ב-26.6.19 הלכתי לביקור עם הבת שלי, זהראא, בת ה-12. יצאנו מהבית בשעה 6:30 בבוקר ואחרי הנסיעה והחיפושים במחסום ג'למה הגענו לקציעות ב-14:00 בצהריים.

הסוהרים הביאו את טארק רק 7 דקות אחרי תחילת הביקור, שנמשך 45 דקות. זהראא חיפשה אותו בעיניים בין האסירים שמאחורי חלונות הזכוכית והרשתות וכשלא מצאה אותו התחילה לבכות. בסוף ראינו סוהרים מביאים אותו. התחלנו לשאול מה שלומו ואיך הבריאות שלו, אבל הוא רצה לנצל כל שנייה של הביקור כדי לשאול על הילדים, במיוחד על ח'אלד שמצבו הבריאותי קשה ועל כרבולאא שמתכוננת למבחני התווג'יהי (בגרות). 45 הדקות עברו כל-כך מהר, ואני וזהראא הרגשנו כאילו עברו רק 45 שניות או פחות. זו היה הביקור הראשון שלנו, והיה קשה לדבר איתו רק דרך השפופרת.

לביקור השני כבר לא נסענו, כי בעלי ביקש שלא נגיע כדי לחסוך מאתנו את ההשפלה של החיפושים במחסומים ואת הנסיעה הארוכה.

בעקבות המעצר המצב הכלכלי שלנו התדרדר ואנחנו חיים מהקצבה שבעלי מקבל מהרשות הפלסטינית, שלא מספיקה לצרכים שלנו. כולנו סובלים מהמעצר. הבת שלי כרבולאא, בת 17, היא תלמידה מצטיינת, אבל בבחינות התווג'יהי היא קיבלה ציונים נמוכים יותר ממה שהיא מקבלת בדרך כלל. היא עצובה וחסרה לה התמיכה של אבא שלה. ברמדאן ובחגים היינו כולנו בודדים מאוד בלעדיו. ב-30.7.19 בעלי פתח בשביתת רעב. העבירו אותו לבידוד ועכשיו אסור לו לקבל ביקורים. אני דואגת לו מאוד.