דילוג לתוכן העיקרי
סמר אל-בוע מטפלת בכוורות
תפריט
מהשטח
נושאים

יום האישה 2020: דבורים ללא גבולות: להמשיך את מורשת אביה

סמר אל-בוע למדה חינוך וקיוותה להפוך למורה. לאחר שקיבלה את התואר וחיפשה במשך שנתיים משרה בתחומה, התייאשה וחיפשה מקור הכנסה אחר. היא הצליחה להשיג מימון מהקרן הגרמנית לפיתוח בינלאומי, והקימה חמישים כוורות. היום היא רודה את הדבש. מול החנק הכלכלי של עזה, רימוני הגז הנורים על מפגיני צעדות השיבה (והכוורות) והמחסור בפרחים עבור הדבורים – היא מצליחה לשגשג, כנגד כל הסיכויים. כך סיפרה בעדות שמסרה ב-23.1.20, לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד:

אבא שלי עבד כפועל בניין בישראל. לאחר סגירת המעברים בפני הפועלים הפלסטינים, הוא חיפש פרויקט שיפרנס אותנו - 12 נפשות – והחליט להקים כוורות דבורים בסמוך למחסום ארז. העסק שימש כמקור הפרנסה היחיד של המשפחה, למרות שדחפורים ישראלים פגעו בכוורות שלוש פעמים לאורך השנים 2002-2006. בפלישה האחרונה, ב-2006, אבי נהרג והצבא הרס את כל הכוורות. הייתי בת 15 בזמן האסון.

בזכות הכוורות של אבא מרבית האחים שלי למדו באוניברסיטאות, אבל אחרי שהוא נפל כשהיד רובם הפסיקו את הלימודים. אמא הפכה למפרנסת יחידה, גידלה ירקות ומכרה אותם כדי להאכיל את המשפחה. אני סיימתי תיכון ובקושי סיימתי את לימודיי באוניברסיטה, בגלל שכר הלימוד הגבוה, ולאחר קבלת התואר חיפשתי משרה ונרשמתי במספר מוסדות ומשרדי ממשלה, אבל לא מצאתי עבודה. עברו עליי ימים קשים מאוד.

החלטתי להתנדב בכמה מוסדות, כדי לרכוש ניסיון. במקביל חשבתי על הקמת מחודשת של כוורות. הקושי העיקרי היה המחסור בכסף כדי להקים את העסק. הגשתי בקשה לקרן הגרמנית לפיתוח בינלאומי, שהציעה לאקדמאים מימון עבור פרויקטים עסקיים קטנים. לא האמנתי שאקבל תמיכה כי סיימתי רק לימודי חינוך ומכיוון ש-1,300 מועמדים הגישו בקשות לקרן שיכולה לתמוך רק ב-50 פרויקטים, אבל לשמחתי הפרויקט שלי נכנס לרשימת הפרויקטים הנתמכים. הם צלצלו אליי והודיעו לי שאני זכאית לקבלת מענק על סך 4,000 יורו.

סמר אל-בוע מטפלת בכוורות

התחלתי בהקמת הכוורת. הייתי צריכה להתמודד עם הרבה התנגדויות מהסביבה שלי, בגלל שאני אישה והעבודה נתפסת כמתאימה יותר לגברים. גם בני משפחה שלי התנגדו, כי הכוורות נמצאות ליד מחסום ארז, במקום שבו אבא נהרג. אבל בסופו של דבר יצאתי לדרך, אמא שלי עודדה אותי וב-2018 הצבתי 24 כוורות ראשונות. תהלוכות השיבה השפיעו לרעה על הדבורים, וחלקן מתו בגלל רימוני הגז המדמיע, אבל בדקתי אותן כל יום ועטפתי את הכוורות בשקיות ניילון כדי להגן עליהן. ירי הגז, בשילוב עם ריסוסי הצבא באמתלה של הדברת מזיקים, פוגעים בדבורים וכשכוורות נפגעות אני מציבה חדשות. אני משתדלת לקנות כוורות רק בחורף - כשהמחיר שלהן יורד.

במהלך המלחמות הצבא הישראלי הרס את כל הצמחייה באזור ולא נותרו שם כמעט עצים ופרחים לצוף. אז שתלתי עבורן זעתר, מרווה וזיתים. הן מסוגלות לעוף למרחק של שבעה קילומטרים, אז אני מאמינה שהן גם עוברות את הגבול ומגיעות לפרחים ולצוף בישראל.

חשוב לבדוק את מצב הדבורים מדי יום, בוקר וערב, ובחורף לכסות את הכוורות מפני הקור, אבל לא תמיד אני יכולה לעשות את זה. בחורף, כדי שהדבורים לא יצטרכו לנדוד רחוק, אני ממיסה סוכר במים ומאכילה אותן, כי כוורת היא כמו תינוק שכל דבר משפיע עליו...

עם הדבורים

לצערי, אני לא יכולה להרשות לעצמי להגיע לכוורות מדי יום, גם כי לפעמים השהות שם מסוכנת ולא פעם הצבא הישראלי ירה לכיוון שלי, וגם כי הנסיעה לגבול יקרה ואין לי מכונית. למרות הכול, אני נחושה להצליח: פרסמתי את התוצרת שלי דרך המדיה החברתית והדפסתי מודעות שפיזרתי במקומות ציבוריים. קילו דבש איכותי, מהסוג שאני מייצרת, עולה 120 שקלים, אבל בגלל המצב הכלכלי והמצור הורדתי את המחיר לחצי.

התדמית שלי בחברה הערבית, כאישה העוסקת בגידול דבורים, חשובה לי. בבחירות שעשיתי קראתי תיגר על נורמות חברתיות כשהתעקשתי להמשיך בדרך שבה הלך אבי השהיד. אני גאה במעשיי ושואפת לכך שכל הבחורות יהיו כמוני, יסמכו על עצמן ויפרנסו את המשפחות שלהן. נכון, קיוויתי להיות מורה, ללמד תלמידים ולקבל משכורת גבוהה, אבל השאיפות האלו נגוזו. היום אני מקווה לפתח את הכוורות ולהגדיל את ההכנסה שלי, כי אני אוהבת את העבודה שלי: היא מזכירה לי את אבא, ובכל פינה ופינה בכוורת אני נזכרת בו ובדברים שאמר לי.

והדבש
תגיות