דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

יום האישה 2020: אזור מלחמה, חלומות על קציר

היא בת 53, אמא ל-11 ילדים, מפרנסת יחידה. סיפורה של אינתיסאר א-נג'אר, חקלאית מהעיירה ג'באליא שברצועת עזה, בלתי נתפס: שוב ושוב חירבה ישראל את חלקת האדמה שלה, ושוב ושוב היא שבה ונטעה, שתלה, השקתה, קטפה והגישה. בעלה סובל ממחלות כרוניות קשות ובנוסף מוגבל בתנועתו מאז נפצע בהפגזה ישראלית ב-2008, ואינו מסוגל לעבוד. ואינתיסאר? היא מתרוצצת בין חלקת האדמה למטבח שלה, בו היא מכינה קוסקוס למכירה. כך תיארה את חייה וקשייה בעדות שמסרה ב-22.1.20 לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד:

אינתיסאר א-נג'אר בשדה

התחלתי לעבוד בחקלאות לפני שהתחתנתי, כי זהו עיסוק העובר במשפחה: כבר בתור ילדה בת 9 עזרתי לאבא בעיבוד האדמות שלנו, הממוקמות מזרחית לג'באליא, קילומטר מהגדר.

כשהייתי בת 15 נישאתי לבן דוד שלי, שעבד בבניין בישראל. בעלי סובל ממחלות כרוניות, דלקות בעצמות ודיכאון, ולכן כבר בשנת 1990, כשהיו לי ארבעה ילדים קטנים, החלטתי לחזור ולעבד את האדמה שקיבלתי מאבי לאחר מותו. הילדים שלי, חסן, חוסיין, רשאד ומרים, שהיו קטנים בזמנו, הצטרפו אליי וצפו בי עושה הכל בעצמי: חורשת, זורעת, שותלת, משקה, מדשנת ומרססת את הגידולים. בין עצי הזית והלימון שתלתי במיה, מלוח'יה, פול ושעועית.

ארבע שנים מאוחר יותר בעלי הפסיק לעבוד בישראל ומצבנו הכלכלי הדרדר מאד. מצבו הבריאותי שלו החמיר והוא הגיע למצב בו היה כמעט משותק, אך לאחר שנסע למצרים וקיבל טיפול הוא חזר ללכת בכוחות עצמו. הפכתי למפרנסת עיקרית של משפחה בת 13 נפשות.

בשנת 2004 הישראלים הרסו את כל הגידולים שלי, חירבו את באר המים ועקרו הכל. מבחינתי זה היה אסון גדול, כי מקור הפרנסה שלי נמחה מעל פני האדמה. מכיוון שלא יכולתי להגיע לאדמה שלי, החלטתי להתחיל להכין מפתול [קוסקוס] ומכרתי אותו לחנויות בעזה. הרווחתי רק 400 ש"ח בחודש, אבל לא הייתה ברירה אחרת – ידעתי שאני חייבת לעבוד ולפרנס את משפחתי.

עברו ששה חודשים עד שיכולתי לשוב לאדמה שלי! לא האמנתי שזה באמת קורה, שמחתי כל כך ובדרכי לשם כמעט עפתי מרוב אושר. כשהייתי בדרך פגשתי רועה צאן שהבחין בי ואמר: "את הלכת לאיבוד". הרועה עזר לי לאתר את החלקה, והצלחתי לזהות אותה בסוף בזכות עצי בננה שהספקתי לנטוע לפני שהצבא הרס את הכל. האדמה הפכה למדבר צחיח, לא הכרתי אותה.

עם היבול

לא יכולתי לעבד את האדמה מחדש כי לא היה לי כסף לשיקום שלה. נטשתי אותה למשך חמישה חודשים, וכאשר הצלב האדום התגייס לעזור בשיקום האדמות באמצעות הדחפורים שלו, זרעתי כמה גידולי חורף. לא יכולתי לגדל גידולי קיץ כי לא נותרו בארות מים באזור אחרי שהצבא הרס את כולן. חזרתי לעבוד בחקלאות במקביל להכנת המפתול בבית ומכירתו.

בשנת 2008, במהלך המלחמה, בעלי נפצע בהפגזה ארטילרית ליד הבית. כתוצאה מהפציעה הוא סובל עד היום מנכות כללית, חירשות חלקית ורסיסים בגוף ובעמוד השדרה. מאז הוא לא עובד בכלל, אפילו לא יכול לעזור לי בשדה, ונשאר בבית כל היום.

בכל פלישה ישראלית ובכל מלחמה האדמה נהרסה לגמרי ואיתה גם העצים והשתילים, שרכישתם וגידולם עלו לי המון כסף ומאמץ. לא זכיתי ליהנות אפילו פעם אחת מכל היבול שלי: כל פעם שמתעוררת בי תקווה שהנה מתקרב זמן הקטיף, מגיעים הדחפורים ובכל פעם אני חווה מחדש את הקושי והעצב.

בשנים האחרונות החקלאים הפכו לעניים מרודים. ואני חייבת סכומים גבוהים לסוחרים כי אני מפיקה מעט מאד מהאדמה. הצבא הישראלי יורה לעברנו כדורים וגז מדמיע, ומרסס את האדמות בחומרי הדברה, שהורסים את הגידולים וגורמים להפסדים גדולים. כאשר מחלות תוקפות אותם אין לנו פתרונות כי ישראל אוסרת להכניס לרצועה חומרים לטיפול במחלות של הצמחים.

בשדה

למרות הכל, אני לא מתייאשת: התקיפות האוויריות, החוזרות ונשנות, הרסו את היבולים, אבל בזמן ההפוגות שיקמתי את החלקה, נטעתי ושתלתי מחדש פול, אפונה, תפוחי אדמה וירקות נוספים, שחלקם עבור המשפחה ואת חלקם אני מוכרת בשוק. נטעתי עצי הדר וזית, בניתי באר מים חדשה יחד עם חקלאים המעבדים חלקות סמוכות, ואני יוצאת לעבודה כל יום ב-6:00 בבוקר ונשארת עד הערב. לפעמים אני נשארת לישון באדמה שלי, בצריף שבניתי מיריעות פח, כדי להספיק את המטלות. אפילו כשיש תקופה שקטה יותר ואני מצליחה לגדל משהו - תמיד יש חוסר וודאות וחרדה, כי בעזה אי אפשר לדעת מה יקרה מחר.