נג'אח אל-כתנאני, בת 55 ואם לתשעה משכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה מספרת על הניתוק שלה ממשפחתה בגדה המערבית

נג'אח אל-כתנאני, בת 55 ואם לתשעה משכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה מספרת על הניתוק שלה ממשפחתה בגדה המערבית

נג'אח אל-קטנאני בביתה בעיר עזה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 2.8.17
נג'אח אל-קטנאני בביתה בעיר עזה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 2.8.17

נולדתי וגדלתי במחנה הפליטים ג'לזון בגדה המערבית. הכרתי את בעלי דרך אחותי והתחתנו בעיר עזה בשנת 1976. לחתונה שלנו הגיעו קרובי המשפחה שלי מהגדה. אחרי החתונה עברתי לגור בעזה עם בעלי, ואנחנו מתפרנסים מהעבודה שלו כמוכר נעליים בשוק. אחרי החתונה נסעתי באופן שוטף במכונית הפרטית שלנו לבקר המשפחה שלי בגדה, וגם הם היו מבקרים אותנו. במהלך השנים נולדו לנו תשעה ילדים. שבעה מהם כבר נשואים.

אחרי האינתיפאדה הראשונה כבר כמעט לא נתנו לי לבקר את המשפחה שלי. בכל פעם שהיה אירוע משפחתי הייתי מגישה בקשה להיתר במנהל האזרחי אבל לא הצלחתי לקבל היתרים. בשנת 1994 אבא שלי עבר התקף לב, וקיבלתי היתר אבל רק ליומיים. הוא נפטר באותה שנה, ולא הצלחתי לקבל היתר כדי להתאבל עליו ביחד עם המשפחה שלי.

שנה אחרי זה, ב-1995, גם אימא שלי נפטרה וגם הפעם לא אפשרו לי להגיע להלוויה או להתאבל עם המשפחה. האחיות שלי שלחו לי את תעודת הפטירה וצרפתי אותה לבקשה דחופה שהגשתי למנהל האזרחי, אבל הבקשה נדחתה. הייתי בהלם כשדחו את הבקשה שלי, הייתי כל-כך עצובה. מנעו ממני להיות בלוויות של שני ההורים שלי, אחרי שכמעט לא ראיתי אותם במשך שנים ולא יכולתי לטפל בהם כשחלו. התאבלתי אצלי בבית והשכנים שלי באו לנחם אותי, אבל הראש והלב שלי היו בג'לזון, בבית של אימא שלי שנפטרה.

במהלך השנים אימא שלי כל הזמן הייתה מבקשת שאבוא לבקר. הסברתי לה שהגשתי בקשות להיתרים והן נדחו. היינו בוכות ביחד בטלפון על המצב שלנו ועל החיים שלנו ועל המרחק הגדול והמחסומים הישראלים שמפרידים ביני לבינה.

לקראת חתונתו של אחי עומר, ב-2004, הגשתי בקשה להיתר בצירוף ההזמנה לחתונה אבל אפילו הבקשה הזאת סורבה. כשקבלתי את התשובה השלילית ונודע לי שלא אוכל להיות בחתונת אחי, בכיתי מכאב. זה אחי הקטן שהתחתן, וכל כך רציתי להיות לידו ביום נישואיו, אמא שלנו נפטרה, והרגשתי שאני צריכה ללוות אותו בשמה. ישבתי בבית כשהם חגגו את החתונה ולא יכולתי לסבול את המרחק מהם. מאז אני ממשיכה להגיש מדי כמה חודשים בקשה להיתר לבקר את האחים והאחיות שלי, אבל הרשויות הישראליות דוחות את כל הבקשות בלי שום הסבר או הצדקה לזה שהם מפרידים ביני לבין המשפחה שלי.

רק בספטמבר 2007 קיבלתי להפתעתי היתר לביקור רגיל אצל המשפחה, ורק ליום אחד. מאז, הגשתי בקשות עוד הרבה פעמים, וכולן נדחו. האחים והאחיות שלי מבקשים ממני לבקר אותם, ואני מתגעגעת אליהם מאוד ומרגישה שאני צריכה לראות אותם.

לפני חודש הגשתי בקשה להיתר כדי לבקר את האחים והאחיות שלי אחרי שנים שלא ראיתי אותם. אנחנו רוצים להיפגש ולהתראות, אבל שוב לא קיבלתי היתר. אני מתגעגעת אליהם ומאוד מאוד רוצה לפגוש אותם.

החיים שלי מלווים בגעגועים מתמידים לאחים ולאחיות שלי, ואני מקווה לראות אותם בזמן הקרוב. למרות המרחק, אני מתקשרת אליהם כמעט מדי יום כדי לשמוע אם הם בסדר ולשמור על הקשר. אני מקווה לקבל היתר כדי לבקר אותם, לבלות איתם כמה ימים ולחזור לעזה.

נג'אח רשיד עבד אל-פתאת אל כתנאני, בת 55, נשואה ואם לתשעה היא תושבת שכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה. את עדותה גבתה תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, בבית העדה ב-18.7.17.