הגבלת התכנון והבנייה הפלסטיניים בשטח C

הגבלת התכנון והבנייה הפלסטיניים בשטח C

פורסם: 
30.10.13

הריסת בית משפחת רשאיידה בפסאיל, בקעת הירדן. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 13.3.12
הריסת בית משפחת רשאיידה בפסאיל, בקעת הירדן. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 13.3.12

מדיניותה של ישראל בשטח C מתבססת על תפיסה שלפיה אזור זה נועד בראש ובראשונה לשרת את צרכיה שלה – פיתוח ההתנחלויות, אימונים צבאיים, אינטרסים כלכליים ועוד. עקב כך, המדיניות מתאפיינת בהגבלת הבנייה והפיתוח הפלסטיניים תוך התעלמות מצורכי האוכלוסייה. המנהל האזרחי אוכף מדיניות זו באופן נוקשה ומנצל לשם כך מגוון כלים משפטיים, תכנוניים ומנהליים העומדים לרשותו. שטחים אסורים לבנייה

שטחים אסורים לבנייה 

ישראל אוסרת על פלסטינים לבנות ולפתח בשטחים נרחבים בגדה המערבית בעילות שונות, ומייעדת אותם באופן כמעט בלעדי להתנחלויות, לצבא ולמתקני תשתית ישראליים (קיימת חפיפה בין הקטגוריות הבאות):

  • 36.5% מאדמות שטח C מוגדרות על ידי ישראל כ"אדמות מדינה" .
  • 63% מאדמות שטח C הן בשטחי השיפוט של המועצות המקומיות והאזוריות של ההתנחלויות.
  • כ20% מאדמות שטח C מוגדרות כ"אדמות סקר" – קרקעות שלא עברו הליכי רישום או הכרזה על אדמות מדינה, ואשר הרשויות בוחנות את מעמדן במטרה לאפשר את החזקתן כרכוש ממשלתי ואת השימוש בהן בידי המדינה.
  • 30% מהאדמות בשטח C מוגדרות כשטחי אש, רובן בבקעת הירדן. בשטחים אלה גרים כ-5,000 פלסטינים בעשרות קהילות.
  • 14% משטח C הם שטחים שהוכרזו כשמורות טבע וכגנים לאומיים.
  • 3.5% משטח C הן אדמות שכלואות בין גדר ההפרדה שנבנתה – או שמצויה בבנייה – לבין הקו הירוק. בניכוי חפיפות בין השטחים שפורטו לעיל, נאסר על פלסטינים לבנות בכ-70% משטח C.

הליכי תכנון מגבילים

האיסור על בנייה של פלסטינים באדמות מדינה, בשטחי אש, בשמורות טבע ובשולי דרכים ראשיות הותיר רק כ-30% מהקרקעות בשטח C שהבנייה הפלסטינית עליהן לא נאסרה מראש. אלא שהמנהל האזרחי מטיל הגבלות חמורות גם בשטחים אלה. ב-1971 שינתה ישראל, בניגוד למשפט הבינלאומי, את החוק הירדני שהיה תקף בשטחים: צו צבאי ביטל את ועדות התכנון המקומיות והמחוזיות שאפשרו את ייצוגה של האוכלוסייה המקומית בהליכי התכנון, והעביר את השליטה הבלעדית בהליכים אלה לידי המנהל האזרחי.

המנהל ניצל את שליטתו זו בהליכים כדי להגביל כמעט לחלוטין את הבנייה הפלסטינית ובמהלך השנים הציג עילות שונות לסירובו לתכנן כפרים. בין השאר, הסתמך המינהל על מיקומו של הכפר בתחום אתר ארכיאולוגי; קיומן של עתודות קרקע ביישובים פלסטיניים סמוכים, שאותם בחר המנהל לתכנן, ושאליהן הוא מציע לתושבי כפרים לא-מתוכננים לעקור; והגדרת כפרים כ"מקבצי מבנים בלתי חוקיים", שאין הצדקה להכיר בהם מבחינה תכנונית. המנהל הסתמך על עילות אלה גם כשמדובר בכפרים הקיימים כבר עשרות שנים וגם כשכפרים אלה שוכנים על אדמותיהם הפרטיות של התושבים.

המנהל האזרחי נמנע מלאשר תוכניות מתאר ליותר מ-90% מהכפרים שמלוא שטחם נמצא בשטח C. בהתחשב בכך, עדיין חלות בכפרים אלה תוכניות המתאר הגליליות המנדטוריות שאושרו בשנות הארבעים, ואשר נותרו בתוקף גם בתקופת השלטון הירדני בגדה המערבית. התוכניות מגדירות את רוב השטח שנכלל היום בשטח C כאזור חקלאי, שבו הבנייה מוגבלת מאוד. המנהל האזרחי אינו מאפשר אפילו בנייה זו ומשתמש בתכניות אלה רק על מנת להוציא צווי הריסה למבנים שהקימו פלסטינים בלי היתר. תכניות המתאר שהכין המנהל ליישובים פלסטיניים הן מעטות ולא מספקות. בשנים 1995-1987 הכין המנהל האזרחי 380 תוכניות מתאר לכפרים בגדה המערבית. למעט שישה כפרים שמצויים בשטח C, כלולים היום מאות הכפרים המתוכננים הללו בשטחי A ו-B, כאשר בכ-150 מהם התוכנית חלה גם על חלקים של הכפר שנכללים היום בשטח C. בשנים 2008-2006 אישר המנהל תוכניות מתאר לעשרה כפרים נוספים בשטח C. כלומר, כיום ישנן תוכניות מתאר רק ל-16 מכלל כ-180 כפרים פלסטיניים שכל שטחם נכלל בשטח C – פחות מעשירית. נוסף על כך, אושרו תוכניות לכפר הקבע שהקים המנהל האזרחי עבור בני שבט הג'האלין שפונו מאזור מעלה אדומים, בסמוך למזבלת אבו דיס.

כל תוכניות המתאר שאושרו הוכנו על ידי המנהל האזרחי ללא שיתוף התושבים. גבולותיהן נקבעו על פי גבולות השטח שכבר היה בנוי בכפר בעת הכנתן והן לא כללו הקצאת שטחים לצרכים ציבוריים, כמו בתי ספר או מרפאות. שטחן הכולל של התוכניות משתרע כיום על פני כחצי אחוז בלבד משטח C. התחום המוגבל שהועידו תוכניות המתאר לבנייה הותיר מחוץ לתוכנית קרקעות מסביב לכפר שהיו זמינות לפיתוח, ולעתים אף חלק מהמבנים הקיימים בשולי הכפר.

לחמש מהתוכניות לכפרים בשטח C, שאותן הפקיד המנהל האזרחי להתנגדויות החל משנת 2006, הגיש ארגון במקום התנגדויות בשם תושבי הכפרים – בין היתר על רקע אי שיתוף התושבים בהכנתן, שטחן המצומצם, הותרת מבנים קיימים מחוץ להן והצפיפות הגדולה שהן מייעדות לכפר. המנהל קיבל חלק מההתנגדויות, והחליט להכין תוכניות מתוקנות לכפרים. בשנת 2010 החליט המנהל האזרחי לשכור את שירותיה של חברת תכנון פלסטינית פרטית לצורך הכנת תוכניות מתאר לכפרים בשטחי C. המנהל אף החל לשתף את נציגי הרשות הפלסטינית בדיונים בנושא התכנון. כ-20 תוכניות מתאר של כפרים בשטח C, שחלק משטחם נמצא בשטח B, מצויות כיום בהליך תכנון חיצוני מטעם המנהל האזרחי.

בשנת 2011 פירסם המנהל האזרחי לראשונה רשימה של קריטריונים שמנחים אותו, לדבריו, בהחלטתו האם להכין תוכניות מתאר לאזורים בנויים בשטח C. קריטריונים אלה מתייחסים לגודלו של השטח הבנוי, לוותק הבנייה ולצפיפותה, לקרבה ליישוב קיים, לשמורות טבע או לאתרים ארכיאולוגיים, וכן לאפשרות להקים מבני ציבור ותשתיות. מכוח קריטריונים אלה כבר פסל המנהל תכנון של כפרים קיימים, תוך התעלמות מהעובדה שחיות בהן קהילות פלסטיניות, לעתים מזה עשרות שנים.

ההתפתחויות שחלו בשנים האחרונות מלמדות על מגמה של שינוי חיובי בהליך התכנון של המנהל האזרחי בשטח C: השינוי כולל נכונות לקבל התנגדויות של גוף תכנון מקצועי, כמו עמותת במקום, לתוכניות מתאר שהכין המנהל; להכיר בבעייתיות שאפיינה את התוכניות הללו בעבר; לבטל תוכניות שהוכנו ולהורות על הכנת תכניות מתוקנות במקומן. שינוי נוסף הוא העברת ביצוע התכנון עצמו לידיים פלסטיניות וקיום מגעים עם הרשות הפלסטינית בנוגע לתכנון כפרים בשטח C. עם זאת, מאחר שמשנת 2008 לא נכנסה לתוקף ולו תוכנית מתאר אחת של המנהל האזרחי, לא ניתן עדיין לבחון האם מדובר בשינוי מהותי.