השפעות מדיניות התכנון והבנייה על יישובים בשטחי A ו-B

השפעות מדיניות התכנון והבנייה על יישובים בשטחי A ו-B

פורסם: 
23.10.13

למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית של הגדה המערבית גרה בכפרים ובערים ששטחם הוגדר בהסכמי אוסלו כאזורי A ו-B – אזורים שבהם הועברו הסמכויות האזרחיות, לרבות בתחומי התכנון והבנייה, לרשות הפלסטינית. אולם, האדמות שמהוות את עיקר עתודות הקרקע לרבים מהיישובים הללו נמצאות בשטח C, המהווה כ-60% משטח הגדה המערבית.

גבולות האזורים A ו-B שורטטו באופן שיצר מרחב שאינו רציף, המכיל 165 אזורים נפרדים של שטחי A ו-B – מעין איים המוקפים בשטחי C שבשליטה ישראלית מלאה. 103 מהאיים הללו מקיפים את השטח הבנוי של כפר בודד, או חלק ממנו בלבד. כך, במסגרת חלוקה זו הוגדרו בפועל רוב רובן של עתודות הקרקע לפיתוח יישובים פלסטיניים רבים ולהתרחבותם, כשטח C.

במהלך השנים שחלפו מאז החלוקה לאזורים בשנות התשעים, גדלה האוכלוסייה בגדה המערבית בלמעלה ממיליון בני אדם – מפחות מ-1.5 מיליון ב-1995 לכ-2.7 מיליון ב-2013. לפי הבנק העולמי, הקרקעות המוניציפליות באזורים A ו-B – שבשליטה תכנונית פלסטינית – נוצלו כמעט עד תום, והקרקעות הפרטיות המעטות שנותרו פנויות נעשו יקרות מאוד. בחלקים של יישובים אלה המוגדרים כשטח C, לעומת זאת, ישנן קרקעות פנויות נרחבות. אלא שבהן נדרש אישור של המנהל האזרחי לכל בנייה או פיתוח וזה מסרב לתת את האישורים, בטענה שהשטח נמצא מחוץ לתוכנית המתאר של היישוב. אמנם בכ-150 כפרים – מבין מאות הכפרים שהמנהל האזרחי הכין להם תוכנית מתאר לפני הסכמי אוסלו ומצויים היום בשטחי A או B – נותר חלק מהשטח שכלול בתוכנית המתאר בשטח C, והבנייה בו מותרת; אולם לעתים קרובות מדובר בשטחים קטנים מאוד שאינם מספיקים לצורכי הדיור של אוכלוסיית הכפרים הגדלה.

כיום ישנם כ-300 כפרים ועיירות פלסטיניים בגדה המערבית שחלק משטחם הבנוי מצוי בשטח C ויתרתו בשטחי A או B. ב-184 מהם לפחות עשירית מהשטח הבנוי מצוי בשטח C, וב-46 מהם יותר מ-50% ממנו מצוי בשטח C.

תושבים מישובים אלה שבונים את ביתם בלית ברירה, ללא היתרים בשטח C, מסתכנים בהריסתו גם אם הבנייה נעשתה עשרות מטרים בלבד מבתי היישוב המצויים בשטחי A ו-B. ההריסה תתבצע גם אם התושבים כלל לא היו מודעים לכך שהם בונים בשטח C, שכן הגבול בין האזורים אינו מסומן בשטח. ביישובים מסוימים מדובר בשכונות שלמות שלהן נשקפת סכנת הריסה. בשל המחסור בדיור, במקרים רבים משמשות קרקעות שנותרו פנויות בשטחי A ו-B לבנייה למגורים, גם אם הן מתאימות יותר לשימושים אחרים. כך, אדמות פוריות בשטחים אלה מוסבות לעתים לבנייה למגורים, בעוד שאדמה לא פורייה, שמתאימה לפיתוח אורבני, נמצאת בשטח C, ולכן אין אפשרות לבנות עליה. המחסור בשטחים לבנייה מקשה על הרשויות הפלסטיניות גם להקים מבני ציבור, כמו מרפאות ובתי ספר, וליזום תכנון שיכלול שטחים פתוחים לרווחת האוכלוסייה בתוך היישובים.

העדר בקרקעות זמינות משמעותי במיוחד בנוגע למתקני תשתית. ישנם מתקנים , כגון אתרים לפינוי פסולת, מתקני טיהור לביוב, וכן מפעלי תעשייה מזהמים, שלא ניתן להקים בתוך היישוב ויש להרחיקם ממרכזי האוכלוסייה. בשל השטח המצומצם שהוקצה לאזורי A ו-B, לא פעם הקרקעות המתאימות להתקנת תשתיות ומפעלים כאלה מצויות בשטח C. במקרים אחרים, הוקמו תשתיות כאלה לפני חלוקת הגדה לאזורים, וכיום הן נמצאות בשטח C. גם עבודות תשתית בין-יישוביות בגדה המערבית, כמו כבישים ורשתות מים וחשמל, מחייבות עבודה בשטח C. למרות מציאות זו, היתרים מצד המנהל האזרחי עבור הקמת מתקני תשתית בשטח C וכן עבור תחזוקתם מתקבלים פעמים רבות רק אחרי עיכוב משמעותי – לעתים עד שנתיים או שלוש – ולעתים נדחים כליל. כתוצאה מכך, גם כאשר קיים מימון של תורמים או של הרשות הפלסטינית לפרויקטים של פיתוח תשתיות, הרשויות הפלסטיניות מתקשות לממש אותם, וישנם תורמים שאף נמנעים בשל כך מלכתחילה מהשקעה בפרויקטים בשטח C.