מחריבים מהיסוד: ישראל הגבירה את קצב הריסת בתיהם של פלסטינים בשטח C

מחריבים מהיסוד: ישראל הגבירה את קצב הריסת בתיהם של פלסטינים בשטח C

פורסם: 
27.7.16

במחצית הראשונה של 2016 הרסו הרשויות הישראליות 168 מבני מגורים בקהילות פלסטיניות בגדה המערבית. 740 אנשים הפכו לחסרי קורת גג, מתוכם 384 קטינים. על פי נתוני בצלם, במהלך שישה חודשים אלה הרסו הרשויות יותר בתים מאשר בכל אחת מעשר השנים האחרונות (מלבד ב-2013, שבמהלכה נהרסו 175 בתים).

מדיניותן של הרשויות הישראליות כלפי קהילות אלה מונעת מתושביהן לנהל כל שגרת חיים סבירה, כופה עליהם חיים של חוסר ודאות תמידי והיא מהווה התעמרות לשמה. גם אלו שביתם לא נהרס, חיים בצלו של איום מתמיד כי הוא ייהרס בעתיד הקרוב וכי הם ייאלצו לעזוב את האזור שבו הם חיים. מדיניות ממשלתית זו, המיושמת בשיטתיות זה שנים, מהווה העברה כפויה של תושבי פלסטינים מוגנים בתוך השטח הכבוש, שהיא הפרה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי.

הריסות הבתים הן נדבך מרכזי במדיניות שמיישמת ישראל בגדה המערבית. ההריסות נעשות רק בשטח המוגדר "שטח C", המשתרע על כ-60% מהגדה ואשר נתפס בעיני ישראל ככזה שנועד לשרת בראש ובראשונה את צרכיה שלה ובמזרח ירושלים. בשטח זה פועלת המדינה לקביעת עובדות בשטח במטרה ליצור מציאות שקשה יהיה לשנות בעתיד והיא פועלת לדחיקת וגירוש התושבים הפלסטינים תוך שימוש בנימוקים משפטיים קלושים. כך, בין השאר, הריסות הבתים נעשות בטענה של ״בנייה בלתי חוקית״ – טענה מופרכת בהיעדר כל אפשרות אמתית לבנייה כחוק. במקביל, היא משתלטת על אדמות, בונה התנחלויות ומנצלת את משאבי הטבע המצויים בשטח זה.

ההפרדה של שטחי C משאר שטחי הגדה מקלה על ישראל להתנער מאחריותה לכלל האוכלוסייה הפלסטינית בגדה ולהטיל אותה על הרשות הפלסטינית, שבאופן פורמלי קיבלה חלק מהסמכויות בשטחי A ו-B. אולם, חלוקה זו היא מלאכותית: היא אינה משקפת מציאות גיאוגרפית או את המרחב הפלסטיני והמדיניות שישראל מיישמת בשטח C משפיעה על כלל תושבי הגדה, אשר עתידם נתון באופן בלעדי בידי ישראל.

כך, מרבית עתודות הקרקע והמשאבים הטבעיים בגדה מצויים בשטח C וכל שימוש בהם להרחבת יישובים פלסטיניים, להקמת מפעלי תעשייה, לחקלאות, להנחת צינור מים או לסלילת כביש, כפוף לאישורה של ישראל, הנמנעת ככלל ממתן היתרים כאלה. ישראל גם ממשיכה לשלוט באופן בלעדי על תנועת אנשים וסחורות בתוך הגדה ועל מעברי הגבול לישראל ולירדן והיא ממשיכה לעצור ולשפוט בבתי המשפט הצבאיים אלפי פלסטינים – רובם המכריע אינם תושבי שטח C – מדי שנה.

ריזקייה עבד א-רחמאן בני פאדל, בת 62, תושבת ח'ירבת א-טוואייל שבבקעת הירדן, סיפרה בעדות שמסרה ב-8.5.16 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי על התנאים בהם היא חיה עם בעלה, בנם ומשפחתו:

ריזקייה בני פאדל. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם

יש לנו 13 ילדים, כולם בוגרים ונשואים. רק אחד מהם, סאפי, בן 24, גר איתנו. כשהוא התחתן, לפני שלוש שנים, הפכנו חלק מצריף ששימש דיר לחדר בשבילו, והוא גר שם עם אשתו והבן שלהם בן השלוש . עשינו את זה בגלל שאסור לנו לבנות. אם נבנה הרשויות מיד יוציאו צו הריסה בתואנה של בנייה ללא רישיון, למרות שהקרקע היא שלנו. בעלי ירש אותה מאבא שלו, שירש אותה גם הוא מאביו. ישראל לא נותנת לאף אחד היתר. בשנת 2011 בנינו חדר מבלוקים עם גג מפח והגשנו בקשה להיתר. שמחתי מאוד על החדר הזה, שהיו בו שני חלונות והוא היה הרבה יותר טוב מהסככות שאנחנו גרים בהן. אבל כעבור כמה חודשים הרסו את החדר.

אחרי ההריסה חזרנו לגור באוהל קטן. הרגשתי מחנק. האוהל היה נמוך, ואי אפשר היה אפילו לעמוד בו בזמן התפילה. בחורף המים חדרו לתוכו ואי אפשר היה לישון בו או להיות בו בכלל, ביום או בלילה. נאלצתי להקים סככה – שתפרתי בעצמי משקים ריקים של אורז וסוכר ומיריעות פלסטיק שקנינו. הסככה שיפרה את המצב, אבל אנחנו עדיין חוששים שהם יהרסו גם אותה. בלילה אנחנו כל הזמן קשובים לשמוע כלי רכב צבאיים שעלולים להגיע בכל רגע ולהרוס – לא רק את הבית שלנו, אלא גם את הבתים של כל תושבי האזור, וזה מקשה על השינה. בשנת 2014 הם הרסו את רשת החשמל שלנו ומאז לא שיקמנו אותה כי אנחנו מפחדים שהחיילים יגיעו ויהרסו אותה שוב. אנו מסתפקים בתאורה בתוך האוהלים והסככות. נהגנו לבקר אחד אצל השני בשעות הערב – אחרי שסיימנו את כל העבודות ואת החליבה של הצאן בשעות אחר הצהריים. אבל מאז שהם הרסו את עמודי החשמל אנחנו מרותקים לבתים שלנו, כי אנחנו מפחדים לצאת בחושך.

מרגע שהשמש זורחת ועד אחר הצהריים, אנחנו מצפים בדאגה שהם יבואו. כשעובר יום והם לא מגיעים אני נושמת לרווחה. למרות שכל יום שעובר מקרב אותי אל אחרון ימי, אני מרוצה מאוד שהיום עבר מבלי שהרסו את הבית שלי - כלומר, את הסככה הקטנה הזו, שהיא קורת גג בשבילנו.

ג'אסר א-נג'אדה, בן 45, תושב ח'ירבת א-דוקייקה שבדרום הר חברון, סיפר ב-15.5.16 בעדותו לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי על תנאי החיים של משפחתו ועל חששותיו לעתיד:

ח'ירבת א-דוקייקה. צילום: נסר נוואג'עה, בצלם

אני, אשתי ו-15 הילדים שלנו גרים בבית מבטון עם גג מפח. הבן הקטן שלי הוא תינוק בן ארבעה חודשים והבת הגדולה בת 19. אין לנו בית אחר והילדים לא מכירים שום מקום אחר. בשנת 2014 בניתי את הצריף הזה אחרי האוהל שלנו, שהיה עשוי מבד, נהרס בשלג ובגשם באותו חורף. רציתי בית מבטון כדי להגן על הילדים הקטנים מפני הקור בחורף והחום בקיץ. לפני שנה בערך הגיעו אלינו שני ג'יפים של הצבא הישראלי וג'יפ של מחלקת התכנון של המנהל האזרחי. הם מסרו לי מסמך והודיעו שהם מתכוונים להרוס את הבית. אני לא יודע למה מונעים מאתנו לבנות על האדמות שירשנו מההורים שלנו. אני חושש מאוד מהריסת הבית ודואג לילדים הקטנים.

נאדיה אל-חנני, בת 42 נשואה ואם לחמישה, תושבת ח'ירבת טאנא שבבקעת הירדן, סיפרה בעדותה שמסרה ב-10.4.16 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי כיצד השפיעה הריסת בית הספר ביישוב בקהילה על חיי משפחתה:

הכניסה ההרוסה למערה של נאדיה אל-חנאני. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם

יש לנו בת נשואה וארבעה בנים , הקטן בן 8 והגדול בן 16, ואנחנו חיים במערה שבה נולדתי ושבה חיו בעבר הורי. ב- 7.4. 16 ב 7.4.16, מוקדם בבוקר, בזמן שחלבתי את הכבשים, שמעתי את הצבא מגיע לח'ירבה . נתקפתי אימה, כי המשמעות של זה היא הרס וחורבן. כבר שנים שהצבא הישראלי הורס מבנים בח'ירבה. אחד הדחפורים התחיל להרוס ולהתקרב לאזור שלנו. הוא הרס את דירי הצאן שלנו ואת הכניסה למערה. הרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ. זו כבר הפעם הרביעית השנה שהורסים לנו את הדירים, ואת הכניסה למערה.

אני מרחמת על הילדים שלי, שעובדים יום ולילה כדי לפנות את ההריסות ולבנות מחדש. צריך לבנות מהר דירים כדי שלא נאבד את הכבשים; אם הן נשארות בלי מחסה הן עלולותים ללכת לאיבוד או להיטרף על ידי זאבים ושועלים. אז במקום לשחק ולהכין שעורים, הילדים שלי מבלים עכשיו את הזמן שלהם בעבודות בניה וסידור. אבל הדבר הכי קשה בשבילי זה שהבן הקטן שלי, יוסף, בן שמונה, שלומד בכיתה ב', חייב לעבור לבית פוריכ כדי ללמוד שם. הצבא הרס גם את בית הספר היחיד שלנו, שבו למדו ילדים עד כיתה ד'. עכשיו יוסף גר אצל אחותו הנשואה, בבית פוריכ. הוא נשאר שם במשך השבוע, וחוזר הביתה אלינו ביום חמישי בצהריים. בשבת – בסוף היום - הוא שוב נוסע לבית פוריכ, יחד עם שני האחים הגדולים שלו, שגם הם עברו לגור אצל קרובי משפחה בבית פוריכ מאז שעלו לכיתה ה'. כשהבנים שלי הולכים לבית הספר אני נפרדת מהם בבכי; במיוחד מהקטן, שמילא את חיי ושימח אותי. לקחו אותו ממני, עכשיו הוא רחוק בגלל הצבא.

סמאהר בני פאדל, בת 39, תושבת ח'ירבת א-טוואייל שבבקעת הירדן, נשואה ואם לארבעה , סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב8.5.16 על הקושי של משפחתה להתפרנס ועל חששותיהם בצל ההריסות:

סמאהר בני פאדל. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם

מאז 2014 אנחנו גרים במערה, אחרי שהצבא הרס לנו את הבית, שהיה בנוי מבלוקים עם גג של פח. לפני כן המערה שימשה אותנו כדיר לצאן, אבל בגלל הגשם נאלצנו לעבור לגור בה. בעלי ואני ישנים במערה, ושלושת הבנים שלנו, שהם כבר גברים בוגרים ולא יכולים לישון עם ההורים, ישנים בעגלה של הטרקטור, שמחופה בברזנט. הבת שלנו נשואה ולא חיה איתנו. המצב שלנו רע מאוד, אין לנו כלום חוץ מצריף שמשמש בתור דיר לצאן, שגם עליו קיבלנו צו הריסה. יש לנו 120 ראשי צאן וזה מקור הפרנסה היחיד שלנו. אנחנו חוששים מאוד שיהרסו את הדיר. בעבר היו לנו יותר ממאתיים ראשי צאן, אך בגלל שהצבא מגביל את שטחי המרעה שלנו נאלצנו לצמצם את העדר, כי אנחנו לא יוכולים להרשות לעצמנו לקנות מזון לצאן במשך כל השנה.

לאן נלך? אין לנו מקום אחר. בכפר הקרוב עקרבא יש צפיפות אוכלוסין ולצאן אין שטחי מרעה, ואין שם מקום להקים דירים לצאן. תנאי החיים הקשים שלנו, והחששות מהעתיד, הורגים אותנו קצת כל יום. בכל פעם שאני שומעת בחדשות שהורסים באזור כלשהו, אני נתקפת חרדה, מרגישה שהנה התור שלנו הולך ומתקרב. בכל יום אני צופה בדאגה על הסביבה, בודקת שאין חיילים. פעם חלמתי שהחיילים הורסים את המערה ואת הצריף. בכיתי וצעקתי מתוך שינה.

למה הם שוללים מאיתנו את הזכות לחיות בכבוד? למה שלא יהיה לנו בית עם גג, עם דלתות וחלונות, כמו שאר בני האדם? למה שלא יהיה בו שירותים נורמליים? בלילות אנו מפחדים לצאת לשירותים, בגלל הזוחלים והצבועים. אנחנו מתרחצים בגיגית של הכביסה, בתוך המערה. האם במאה הזאת יש משישהו שעדיין מתקלח ככה?