עובדים מהשטחים

רקע על עובדים מהשטחים

לפי המשפט ההומניטארי הבינלאומי כמו גם המשפט הבינלאומי לזכויות האדם, מדינת ישראל מחויבת לדאוג לפרנסתם של תושבי השטחים הפלסטינים הנתונים תחת שליטתה האפקטיבית ועליה להבטיח את זכותם לעבוד וליהנות מרמת חיים נאותה. חובה זו מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה כי למן תחילת הכיבוש פעלה ישראל במכוון כדי למנוע את היווצרותה של כלכלה פלסטינית עצמאית ותרמה להיווצרות המצוקה הכלכלית הקשה ששוררת כעת בגדה המערבית וברצועת עזה. במקום לסייע בתיקון העוול שגרמה, פועלת ישראל, כיום כבעבר, באופן ששולל מרבבות פלסטינים לממש את זכותם לעבוד ולהתפרנס. לא פעם, עובדים פלסטינים שנכנסים לישראל אף נופלים קורבן לניצול מצד מעסיקיהם ולמעשי התעמרות והתעללות מצד שוטרים וחיילים.

תלות בעבודה בישראל

מראשית הכיבוש ועד לתחילת ההליך המדיני ("תהליך אוסלו") בשנת 1993, ניהלה ישראל את המדיניות הכלכלית בשטחים באופן בלעדי. בשנים אלו הנהיגה ישראל מדיניות של תת-פיתוח מכוון. במסגרת מדיניות זו נמנעה ישראל להשקיע בפיתוח כלכלה פלסטינית עצמאית ועודדה פלסטינים להשתלב בשוק העבודה הישראלי. כך נעשו ההכנסות מעבודה בישראל לרכיב מרכזי מהתוצר הלאומי הפלסטיני. לקראת תום תקופה זו עבדו בישראל כ- 115,000 עובדים פלסטינים ושיעור האבטלה בשטחים ירד עד למטה מ-5%. עובדים אלה, שהיוו אז כשליש מכוח העבודה בשטחים, פרנסו מאות אלפי תלויים.