הצבא נכנס לבתים באזור שכם באישון לילה, העיר בני משפחות והשתמש בצעירים כמגינים אנושיים

הצבא נכנס לבתים באזור שכם באישון לילה, העיר בני משפחות והשתמש בצעירים כמגינים אנושיים

פורסם: 
4.4.17

במהלך החודשים ינואר ופברואר 2017 הגיעו בשני מועדים שונים בשעות לילה מאוחרות כוחות גדולים של הצבא לכפרים בית פוריכ ובורין במחוז שכם. הכוחות נכנסו לבתיהן של משפחות רבות תוך כדי שהם מעירים את בני הבית, לרבות ילדים קטנים. כניסתם של החיילים לבתים לא נעשתה לשם פעולות מעצר ועולה כי גם במקרה בו נעשה חיפוש, הדבר נעשה כבדרך אגב. בכפר בית פוריכ תחקרו החיילים את התושבים בדבר השתתפותם בחגיגות שהתקיימו בכפר לרגל שיחרורו ממאסר של אחד מתושביו, והשתמשו בביתה של אחת המשפחות כמרכז חקירות. בבורין תחקרו החיילים צעירים על ידויי אבנים והורו לנחקרים להוביל אותם לבתיהם של צעירים נוספים. בשני המקרים לא הואשמו הנחקרים או בני משפחותיהם בדבר והפעולות לבשו אופי של הפגנת כוח ואיסוף מידע כללי מהתושבים.

סונדוס עיד עם בתה הפעוטה בפתח ביתה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 11.1.17
סונדוס עיד עם בתה הפעוטה בפתח ביתה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 11.1.17

אירועים אלו מדגימים פעם נוספת את האופן בו הצבא מנצל לרעה את סמכותו ואת כוחו כדי להפר את שגרת חייהן של משפחות שלמות, על ילדיהן הקטנים, ולפגוע בפרטיותן. כל זאת תוך שהוא מטיל אימה ופחד על אנשים שלא עשו דבר ושאינם חשודים בדבר. בכפר בורין החיילים אף כפו על התושבים "ללוות" אותם בפעילותם בכפר, הפכו אותם למגנים אנושיים והעמידו אותם בסכנה. זאת, נוסף על הציפייה המופרכת שהתושבים ישתפו עמם פעולה, יספקו להם מידע על שכניהם, וינחו אותם אל בתי משפחות נוספות כדי שהחיילים יוכלו להיכנס אליהם ולהטריד גם אותן.

החוק הצבאי שחל בגדה המערבית מתיר לקצינים ולחיילים להיכנס לכל בית פלסטיני בכל עת, מבלי שיידרשו להציג צו או להצדיק את המעשה. מערכת הביטחון עושה שימוש גורף בסמכות זו, כשהיא נתלית בהצדקות ביטחוניות קלושות כדי להצדיק כניסות תכופות ושרירותיות לבתי התושבים. התנהלות פסולה זו משקפת את הזלזול הבוטה של הצבא בכבודם של הפלסטינים ובזכותם לנהל את חייהם ללא הפרעה.

הכניסות לבתים בבית פוריכ:

ביום ד', -1.2.17, במהלך שעות הלילה הגיעו כוחות צבא לכפר הפלסטיני בית פוריכ שבמחוז שכם. הכוחות נכנסו לבתיהן של 11 משפחות לפחות. החיילים, שפרצו בכוח חלק מדלתות הבתים, ביררו מי מתגורר בבתים, ולעתים הסתפקו בבדיקת תעודות זהות של ההורים ותשאולם ולעתים דרשו להעיר את הילדים. הם לקחו עשרה גברים מתושבי הכפר לתחקור בביתה של אחת המשפחות. מעדויות שגבתה תחקירנית בצלם סלמא א-דבעי ב-2.2.17 עולה כי הנחקרים תושאלו על ידי החיילים ונציגי השב"כ שהתלוו להם שהתמקדו בהשתתפותם בבאירוע שהתקיים בכפר לרגל שחרורו של אחד התושבים ממאסר.

פארס רים חנני, בן 26, שגר עם משפחתו בכפר, סיפר בעדות שמסר לבצלם כיצד נכנסו החיילים לבית המשפחה והפכו אותו למרכז חקירות:

אני גר עם סבתא שלי, בת 72, בקומה הראשונה של בניין של המשפחה. בקומה שמעלינו גרים ההורים שלי ושתי האחיות שלי, בנות ה-17 ואחי בן ה-11. ביום רביעי, בסביבות השעה 1:00 בלילה, התעוררתי מדפיקות חזקות בדלת הבניין. ראיתי את אבא ואמא שלי יורדים במהירות במדרגות הפנימיות. אבא פתח את הדלת ובכניסה היו חיילים שכיוונו אלינו את הנשק. מיד נכנסו שישה חיילים ואחד מהם הורה לנו להתכנס, כל בני המשפחה, בסלון בדירה של סבתא. חייל ביקש מאתנו את תעודות הזהות של אבא ושלי. הוא פתח טאבלט וכנראה נעזר בו כדי לבדוק את תעודות הזהות. אחר-כך הוא החזיר לאבא את התעודה שלו ועבר להסתכל בתעודה שלי. הוא ביקש ממני לגשת אליו ודרש את הטלפון הנייד שלי. אחר-כך הוא הוביל אותי לחדר אחר וערך עליי חיפוש. המפקד שלהם שאל איפה אני ישן והראיתי להם את החדר שלי. החיילים התחילו לעשות חיפוש בחדר ושאלו אותי איפה אני מסתיר נשק.

אחר-כך הם לקחו אותי לקומה השנייה, לדירה של ההורים שלי. היו שם הרבה חיילים והופתעתי לראות אחד מתושבי הכפר יושב בסלון בידיים אזוקות ועיניים מכוסות. זה היה האימאם של המסגד בכפר. הוא אחד האנשים המוכרים בכפר ומשתתף בהרבה שמחות ואירועי אבלות בכפר שלנו. הם לקחו אותוי לחדר השינה של אחי וחייל נשאר איתי שם במשך שעה. כשהייתי שם שמעתי אותם חוקרים בערבית את האימאם. אחר-כך הגיע חייל אחר עם תעודת הזהות שלי. הוא החזיר לי אותה ולקח אותי לסלון. היו שם עוד שני תושבים מהכפר שאני מכיר. אחד מהם היה עם עיניים מכוסות וידיים כבולות. החיילים אזקו גם אותי. לקחו אותי לחדר השינה המיועד לאורחים ושבו היו שני אנשים במדי צבא. אחד מהם הורה לי לשבת לידו. ישבתי ובמשך כמה דקות הוא לא דיבר איתי ורק התעסק בטלפון שלו. ואז הוא התחיל לדבר אתי, בערבית טובה מאוד. הוא הציג את עצמו כ"קפטן נעים", שאחראי על כל האזור ושאל אותי איך הייתה המסיבה של ויסאם. הוא התכוון לוויסאם מליטאת, מהכפר, שהשתחרר אחרי שלושה עשרה וחצי שנים בכלא הישראלי ולפני כמה ימים נערכה לכבודו מסיבה. אחר-כך הוא שאל אותי על תמונות של הרוגים שתלויות בבית והסברתי לו שמדובר בבני משפחה. הוא גם שאל אותי על העבודה שלי ומצבי הכספי, ואני חושב שהוא רצה לבדוק אם אפשר להפעיל עליי לחץ בגלל המצב הכלכלי. אחר כך הורידו אותי בחזרה לקומה הראשונה וראיתי שם עוד ארבעה צעירים מהכפר שהביאו אלינו כדי לחקור. הם חקרו כל אחד מהם במשך עשרים דקות בערך ואז נתנו להם ללכת. לפני שהחיילים עזבו "קפטן נעים" והתנצל בפנינו על חוסר הנוחת שנגרם לנו. הם השאירו את כל הבית הפוך ואת הרצפה והשטיחים מלאים בבוץ.

רוונד חנני, בת 21, נשואה ואם לשני ילדים, סיפרה בעדותה על כניסת החיילים לביתם:

רוונד חנני וילדיה. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלםאני גרה עם בעלי יאסר, בן 27, ושני הילדים שלנו, תיים, בן שנה וחצי וריתאג' בת חודש. ב-1.2.17, בסביבות השעה 1:30 בלילה, בזמן שהנקתי את התינוקת שלי, שמעתי פתאום דפיקות חזקות בדלת הבית. הערתי את בעלי והוא ניגש מהר לפתוח את הדלת לפני שפורצים אותה. הרבה חיילים נכנסו לסלון ואחד מהם הורה לנו להביא את הילדים. אמרתי שהם ישנים אבל הם התעקשו. בעלי הביא את תיים שהתעורר. הוא התחיל לבכות ולצעוק. החיילים הורו ליאסר לתת לי את תיים וללכת להביא את תעודת הזהות שלו. החייל בדק את תעודת הזהות והורה לי ללכת לחדר להביא ליאסר בגדים. בקושי הצלחתי לזוז כי החזקתי את שני הילדים. תיים לא הסכים שאהוריד אותו. הוצאתי את הבגדים מהארון כשאני רועדת, גם מדאגה לבעלי וגם מצער על תיים שבכה באופן היסטרי. מסרתי את הבגדים ליאסר והחיילים סירבו לאפשר לו לצאת מהסלון כדי להחליף בגדים והרו לו להחליף בסלון לעיני כולם. הם לקחו אותו אל מחוץ לבית. כשהם יצאו ניסיתי לבוא אחריו כדי להיפרד ממנו אבל החיילים לא אפשרו לי וסגרו את דלת הבית. התחלתי לבכות כי חשבתי שהוא נעצר. בינתיים הגיעה אמו של בעלי, שגרה לידנו, וגם היא התחילה לבכות כשראתה את החיילים מובילים את יאסר. הופתעתי כשיאסר חזר אחרי שעה בערך. הוא סיפר שהחיילים לקחו אותו לבית של רים פארס חנני וחקרו אותו שם. הם כיסו לו את העיניים וכבלו את הידיים שלו, ורוב השאלות נגעו למסיבה שנערכה בכפר לרגל שיחרורו של תושב הכפר ויסאם מליטאת ממאסר. תיים היה מבוהל מאוד מההגעה של החיילים ומאז הוא מסרב לישון במיטה שלו, הוא מתקשה להירדם ומתעורר בחרדה. הוא עדיין קטן ולא מסוגל לדבר ולבטא את המצוקה שלו.

הכניסה לבתים בכפר בורין:

ביום ד', 4.1.17, בשעות הלילה, הגיעו כוחות צבא לכפר הפלסטיני בורין במחוז שכם ונכנסו לבתיהן של חמש משפחות לפחות. הכוחות תחקרו נערים בנוגע ליידוי אבנים מהכפר ובחלק מהמקרים דרשו מהם להוביל אותם לבתיהם של נערים נוספים. מעדויות שגבתה תחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי ב-11.1.17 ומתחקיר שערכה עולה כי איש מתושבי הכפר לא נעצר או נלקח לחקירה בעקבות תשאולים אלו.

סונדוס עיד, בת 43, שגרה בכפר עם בעלה ושבעת ילדיהם, סיפרה בעדותה על כניסת החיילים לביתם בשעת לילה ועל חקירת בנה:

סונדוס עיד. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 11.1.17בערך חצי שעה אחרי חצות התעוררתי מדפיקות חזקות על דלת הבית. ידעתי שזה הצבא כי זו לא הפעם הראשונה שמגיעים אלינו. הצבא נוהג לפשוט על בתים בחלק המזרחי של הכפר, אולי בגלל הקרבה של ההתנחלות גבעת ברכה, שהוקמה על אדמות הכפר. הרמתי את בתי נירוז, בת שנה, והערתי את הבן שלי, מוחמד בן ה-10. הוא מפחד מאוד מחיילים ולא רציתי שהם יעירו אותו. בעלי פתח את הדלת ונכנסו שבעה או שמונה חיילים רעולי פנים שכיוונו אלינו נשק. הם הורו לנו לשבת ואחר-כך הורו לנו לצאת מהבית. סירבתי ואמרתי להם שקר בחוץ ויש לנו ילדים קטנים. החיילים הורו לבני וליד, בן ה-22, לצאת ושלושה חיילים נשארו לשמור על כולנו בסלון הבית.

שמענו את החיילים צועקים בחוץ על וליד ואותו אומר שהוא לא מבין מה הם אומרים. הם דיברו בערבית משובשת. הצלחתי להבין שהם שאלו אותו על מיידי אבנים. אחר כך הוא סיפר שהכו אותו ושאחד מהחיילים גם הכה אותו עם הקסדה שלו. הם רצו שהוא יראה להם איפה גרים נערים. בשלב מסוים, אחרי רבע שעה נראה לי, בעלי התעקש לצאת אל וליד והחיילים. הוא ביקש מהחיילים להסביר לו מה הם רוצים ואמר שהוא יגיד להם. החיילים אמרו לו להראות להם איפה מתגוררים צעירים בשכונה והוא אמר להם שאין בשכונה שלנו נערים. הוא הצביע על בית השכן ואמר להם ששם מתגורר מוזיקאי מבוגר, על בית אחר של משפחה שיש לה רק ילדים קטנים ועל עוד בית של משפחה שיש לה ילד בן 15. החיילים לקחו את בעלי לבית של אחד השכנים, מוראד נג'אר, נכנסו לבית ובדקו אותו. אחר-כך הם נכנסו לג'יפ שלהם, זרקו רימון הלם שהרעיד את כל הבית שלנו, ועזבו את השכונה.

הילדים מפוחדים, אבל לא רק הם. גם אנחנו, המבוגרים, פחדנו. בכל פעם שאני שומעת אותם דופקים בדלת בדלת הדופק שלי עולה ואני מתחילה לרעוד. גם אחרי שהם עוזבים אני מרגישה כאבים בבטן ולא מצליחה לאכול ולשתות. במשך כמה ימים אני לא מסוגלת לעשות כלום, נשארת במיטה. הבן שלי מוחמד, בן ה-10, מסרב לישון לבד ומייסאא, הבת שלי בת ה-12, לא רוצה ללכת לישון ואומרת לי שהיא חולמת בלילה על חיילים ומפחדת. הכניסה של החיילים לבית היא חוויה קשה ביותר.

הכפר בורין. התמונה באדיבות מועצת הכפר
הכפר בורין. התמונה באדיבות מועצת הכפר

חסן נג'אר, בן 19, תושב הכפר, סיפר על כניסת החיילים לביתו וכיצד נדרש להתלוות אליהם ולהראות להם היכן גרים נערים:

אני עובד כנהג מונית בכפר וגר עם המשפחה שלי. ביום ד,' 4.1.17, התעוררתי בערך חצי שעה אחרי חצות מדפיקות חזקות בדלת הבית וצעקות. גם אבא שלי והאחיות שלי התעוררו. אבא ניגש לפתוח את הדלת וחמישה חיילים נכנסו לסלון שבו הייתי ביחד עם שאר בני המשפחה. אחד החיילים סימן לי לגשת אליו וצייתי. החיילים תפסו אותי מהחולצה ולקחו אותי לחדר השינה של אבא. חייל רעול פנים שאל אותי בערבית אם אני זורק אבנים ואמרתי שלא. הוא חזר על השאלה כמה פעמים. החיילים הורו לי להתלבש ולבוא איתם. חשבתי שהם מתכוונים לעצור אותי. מעולם לא נעצרתי בעבר. הלכתי לחדרי והתלבשתי לעיני החיילים כי הם לא נתנו לי ללכת לבד. אבא ניסה לדבר עם החיילים כדי להבין מה קורה. הם לקחו אותי החוצה והקצין שלהם אמר לי בעברית: "אתה תגיד לי איפה הבתים של החברים שלך". הם הובילו אותי לבית קרוב ושאלו אותי מי גר שם ואמרתי שגרים שם אמא עם ילד בן 10, והבעל והילדים הקטנים יותר נמצאים בגרמניה. אחר-כך הם הובילו אותי לבית אחר והצביעו עליו ואמרתי להם ש יש שם אישה עם הבנים הקטנים שלה והאבא נמצא בחו"ל. הקצין התעצבן ותפס אותי. הוא אמר לי שאני משקר ולא יכול להיות שבכל השכונה אין נערים. הכריחו אותי לדפוק בדלת הבית, החיילים עמדו מאחוריי. כאשר האישה פתחה את הדלת היא נסוגה מפחד כשראתה את החיילים. הם דחפו אותי פנימה לתוך הבית ואז נכנסו בעצמם. הילדים שלה היו בבית, הם חקרו את בנה דיאא בן ה-17 בחוץ בזמן שהייתי בפנים עם שאר המשפחה והחיילים. אחר כך הובילו אותי לשני בתים נוספים, גם בהם שמעתי אותם חוקרים את הנערים על זריקת אבנים.