הצבא שיבש במשך כ-40 יום את חייהם של כ-6,500 תושבי הכפר כפר א-דיכ

הצבא שיבש במשך כ-40 יום את חייהם של כ-6,500 תושבי הכפר כפר א-דיכ

פורסם: 
3.10.17

השער שסגר הצבא בכניסה לכפר א-דיכ. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 28.9.17
השער שסגר הצבא בכניסה לכפר א-דיכ. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 28.9.17

ב-11.8.17 נעל הצבא שער שהציב לפני כשש שנים בכניסה המרכזית לכפר כפר א-דיכ השוכן ממערב לעיר סלפית ומנע מעבר של כלי רכב. ממועצת הכפר נמסר לבצלם כי המת"ק הישראלי נימק את הסגירה בתואנה שצעירי הכפר משליכים חפצים חשודים ובקבוקי תבערה על כביש 446 שבו נוסעים מתנחלים. הכפר מונה כ-6,500 נפש. כ-200 מתושביו עובדים בהתנחלויות שמצפון לכפר ובעיקר בעלי זהב, פדואל וברוכין, וכ-500 מועסקים במשרות ממשלתיות בעיר רמאללה.

לכפר ארבע כניסות. הכניסה הראשית, שנחסמה, נמצאת בצדו הצפון-מערבי והדרך היוצאת ממנה מובילה לכביש 446 – כביש סלול ומהיר. במרחק של כשני קילומטר מכניסה זו, הציב הצבא שער צבאי לפני כשש שנים. כניסה נוספת, מצפון-מזרח, מובילה לדרך העוברת בכפר ברוקין, והיא משמשת כדרך חלופית עיקרית. שתי דרכים נוספות – האחת בדרום הכפר המובילה לכפר דיר ר'סאנה ולכפרים נוספים והשנייה, ממזרח לכפר –המובילה גם היא לברוקין והיא צרה ומשובשת – כמעט שאינן בשימוש. סגירת השער כפתה על התושבים לנסוע בדרך החלופית דרך הכפר ברוקין, שהיא צרה ובין בתי הכפר, שאורכה תשעה קילומטר יותר. כ-200 התושבים העובדים בהתנחלויות שמצפון-מערב לכפר נאלצו לחנות את מכוניותיהם ליד השער וללכת ברגל כקילומטר וחצי או לנסוע בדרך הארוכה, הכרוכה בעלויות דלק גבוהות יותר או בתשלום גבוה יותר למונית שירות למי שאין לו רכב פרטי.

ב-7.9.17, פתח הצבא את השער, אך למחרת סגר אותו שוב, מבלי להסביר דבר לתושבים. ב-21.9.17 פתח הצבא את השער, גם הפעם מבלי להודיע דבר לתושבי הכפר. מאז נותר השער פתוח.

במשך ארבעים יום שיבש הצבא – בקלות בלתי נסבלת – את חייהם של אלפי אנשים, שלא נחשדו בדבר. ענישה קולקטיבית זו היא חלק ממדיניות הצבא שמנצל באופן ציני את כוחו בכדי להתעמר בתושבים, לפגיעה כזאת אין ולא יכולה להיות כל הצדקה מוסרית או משפטית.

בעדויות שגבה תחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי תיארו תושבים בכפר כיצד שיבשה סגירת השער את חייהם:

ענאן עלי אחמד, בן 24 ונשוי, עובד במסגרייה בהתנחלות עלי זהב. בעדות שמסר ב-13.9.17 תיאר את הדרך המתישה לעבודתו ובחזרה:

לפני שנה בערך התחלתי לעבוד במסגרייה באזור התעשייה של ההתנחלות עלי זהב. בדרך כלל אני נוסע לשם ובחזרה עם עוד ארבעה פועלים במונית שירות, במחיר של חמישה שקלים לנסיעה לאדם.

לפני חודש הצבא סגר את שער הברזל שמוצב על הכביש שמוביל למקום העבודה שלנו. מאז נהג המונית נאלץ לנסוע בדרך חלופית, דרך הכפר ברוקין הסמוך, ומשם לכביש העוקף שמוביל להתנחלויות עלי זהב ופדואל.

העיקוף ייקר מאוד את תעריף הנסיעה והתחיל לגבות 15 שקלים מכל נוסע לכל נסיעה, כלומר פי שלוש מהתעריף הרגיל. בנוסף אנחנו נאלצים לצאת מהבית מוקדם יותר כדי להגיע בזמן. גם ככה יום העבודה שלנו מאוד ארוך. הוא מתחיל בשעה 07:00 בבוקר ומסתיים בשעה 19:00 בערב. אחרי שלושה שבועות שבהם שילמנו את התעריף הגבוה, אני והחברים שלי החלטנו שבמקום זה ניסע כל יום במכונית פרטית עד השער בכניסה לכפר, ומשך נלך ברגל עד העבודה, וכך גם בחזרה. זו דרך של קילומטר וחצי בערך.

הרבה מאוד אנשים בכפר א-דיק ובכפרים סמוכים נאלצים לעשות עכשיו אותו דבר – לשלם את התעריף הגבוה או ללכת ברגל. אנחנו לא יודעים למה הצבא סגר את השער. חשוב לציין שעל השער מותקנות מצלמות אבטחה שמאפשרות לצבא לפקח על כל התנועה באזור. הסגירה של השער היא עונש קולקטיבי שפוגע בכולנו, וגם בכפרים הסמוכים.

אחמד עלי אחמד ליד המונית שלו. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 28.9.17
אחמד עלי אחמד ליד המונית שלו. צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 28.9.17

אחמד עלי אחמד, רווק בן 30 תושב כפר א-דיכ, העובד כנהג מונית בכפר א-דיכ ובאזור סלפית סיפר בעדות שמסר ב-28.08.17:

הדרך הצפון מערבית היא עורק תחבורה ראשי וחשוב בין כפר א-דיכ ליישובים שבמערב מחוז סלפית, כמו דיר בלוט, ראפאת, א-זאוויה ולכפרים במחוז רמאללה, כמו א-לובן אל-ר'רביה, רנתיס, ניעלין ואחרים במערב מחוז רמאללה.

סגירת הדרך הקשתה על התנועה וחייבה תושבים למצוא חלופות אחרות, שגוזלות זמן ועולות יותר.

במצב רגיל למשל, כשתושבים פה מזמינים אצלנו במשרד נסיעה מכפר א-דיכ לדיר בלוט מדובר בנסיעה של 6 ק"מ שאני גובה עליה 25 שקלים. עכשיו, כשהשער אנו מחפשים חלופה אחרת, דרך ברוקין, ומשם עולים על כביש 446 ונוסעים חזרה לכיוון השער הסגור מכיוון מערב, ומשם לדיר בלוט. המשמעות היא שזו הופכת להיות נסיעה של 15 קילומטר, במסלול מאוד מייגע. זה לוקח הרבה יותר זמן והנוסע משלם 45 שקלים כדי להגיע לאותו יעד.

זו מעמסה נוספת גם בשביל הנוסע וגם בשביל הנהג, שלא לדבר על אופי הדרך בהשוואה בין שני המסלולים.

פתחי שריף סעיד עלי אחמד, נשוי ואב לשבעה, בן 60, סיפר בעדות שמסר ב-28.8.17 כיצד סגירתו של השער ללא הודעה מוקדמת ב-11.8.17 עיכבה את הגעת בני המשפחה לחתונת בנו:

פתחי אחמד צילום: עבד אל-כרים א-סעדי, בצלם, 28.9.17ב-11.08.17 נסענו כחלק מהחתונה של הבן שלי לבית של הכלה, בכפר דיר אסטיא, כדי להביא אותה, בשיירה, כמו שנהוג. היינו עשרים מכוניות פרטיות ואוטובוס שהסיע 50 נוסעים. יצאנו מכפר א-דיכ בשעה 18:00, בדרך שמובילה לכביש 446, ואחרי שני קילומטר הגענו לשער והופתענו לגלות שהוא סגור ויש שם ג'יפ צבאי. החנינו את הרכבים וירדתי עם כמה קרובי משפחה לברר עם החיילים מה קורה. ביקשתי מהחיילים לפתוח את השער כדי שנוכל להביא את הכלה.

אחרי ויכוח עם החיילים, וניסיונות להסביר להם שמדובר בהרבה מאוד נשים וילדים, וזו חתונה, הם סירבו לפתוח את השער. נאלצנו לחזור לכפר ונסענו דרך הכפר ברוקין ואחר-כך בכביש 446 ואז לחארס ומשם דיר אסטיא. הדרך הזו לברוקין משובשת וקשה, זה לא כביש ראשי.

אנחנו לא יודעים למה החיילים סגרו את השער. אף אחד לא הודיע לנו מה הסיבה. זו ענישה קולקטיבית של תושבי הכפר שלנו וכפרים אחרים באזור שמזיקה לכולנו.